היכון הכן צא

פרק 43 - רוס:

- כמה דקות לפני כן -

המודעות שעל פניה האירה את כל הבלבול שהיה לי בתקופה האחרונה. הלילות ששמעתי מישהו משתנק בחדר לצידי היה למעשה הבכי שלה... המבט השבור בעיניה היה הפחד שלה לצאת לעבודה, הרגע הזה שהיא שתקה ובחנה אותי לפני שהייתי שם עליה יד, אפילו סתם ברגע שבדקתי איזה טופס. היא אפילו לא קלטה את זה... וגם אני לא. אבל ככה היא הגיבה.
הכל התחבר והתבהר.
הוא מאיים עליה? זו התהייה הראשונה שקפצה בראשי כשצפיתי מהצד בסיטואציה.
היא קיבלה ממנו מכות מכל הכיוונים עד שהצלחתי סוף סוף לעקוף את כל אנשי החדשות והגעתי אליה.
הייתי עם זואי, דיברנו על מאט לי... זואי סיפרה לי שביטלו לה את הטיסה למיאמי והיא נשארת וכל מיני עדכונים משעממים. לא באמת היה לי אכפת כי בדיוק ברגע שנפגשנו – קלטתי את ריילי יוצאת מהדלתות של התחזוקה, מדברת עם גבר אחר ומחייכת אליו בנימוס.
זה עיצבן אותי כל כך שבחרתי להסיט את מבטי ממנה ולהתמקד בשיחה עם זואי, ודקות לאחר מכן קלטתי שהיא דבוקה לקיר וידיים מהודקות של גבר היו על צווארה.
לא הצלחתי להגיע בזמן – היא כבר נפצעה... יכולתי לראות מפה את הסימנים של החנק על גרונה כשהיא עוד אחוזה בין ידיו.
אבל עכשיו אני מרגיש חד וזועם, רגליי לוקחות תנופה ואני רץ אליה.
"רגע, לאן אתה הולך? רוס!!" קולה המבולבל של זואי נשמע, אבל לא הקשבתי. שלפתי את האקדח שלי בתנועה מהירה תוך כדי ריצה מלאת אנדרנלין וטירוף, הרגשתי את הווריד בולט על מצחי מרוב עצבים.
מלא אנשים היו סביבי, כתבים, נשים שבחנו אותי, אבל הייתי ממוקד מידי בשביל להתייחס. עקפתי את כולם.
מולי יש את הגדר של התחנה מהצד האחורי, שם יש בוּדקה עם שומר שלובש מדי משטרה. השומר מרים את ידיו מעלה באוויר ומנופף לי בתנועת איקס, מסמן לי שאין כניסה מפה.
אני מניד בראשי וקול נהמה יוצא מגרוני, אני לא אוותר. אני לא רואה בעיניים עכשיו, אני רואה רק את ריילי, את הדמעות שניגרות על לחייה כמו דם, את הפחד בכחול הבהיר והמהפנט שלה...
תפסתי את הגדר ביד אחת ונחתתי עליו עם שתי רגליי בזווית אלכסונית בעוצמה שהרעידה את כולו וקפצתי מעליו בניתור מלא נחישות.
ריילי קרובה, כל-כך קרובה... אבל רחוקה, רגליה מרחפות עוד מעל הרצפה ושמלה לבנה וקצרה שבחיים לא הייתה לובשת לפי התקופה שאני מכיר אותה עפה טיפה באוויר.
אבל אז... כשהייתי קרוב, ממש מאחוריהם, רץ בכל כוחי - אולר נשלף מכיסו של הטינופת ועבר בתנועה מהירה על צווארה...
"בן זונה!" דפקתי ללואי בצוואר את אקדחי, מנסה לעצור אותו ברגע האחרון... הסכין התנתקה מהמשך צווארה של ריילי והיא נפלה לרצפה בקול חבטה שכיווץ את ליבי בכאב קטלני ושורף.
לואי, היה נראה מסחורר, גיחוך נפלט מפיו כשהסתכל עליי מבעד לכתפו בראש מורכן, רגעים אחרונים לפני שידעתי שיתעלף.
הוא כל-כך שקוע בלהסתכל על ריילי ממצמצת ובוהה בנעליו, מרגיש חזק על בחורה חסרת אונים ומדממת.
גופו של לואי נטה טיפה אחורה כשרגליו רעדו ואני הרמתי את האקדח כדי לסיים עם זה מהר - דקפתי את האקדח עוד כמה פעמים בתנועות נמרצות על צווארו ובעטתי ברגלו מאחור. עיניו של לואי התגלגלו לאחור והוא נפל הצידה, נשכב ליד ריילי כשראשו נדפק ברצפה המלוכלכת.
הפרדתי ביניהם ובעטתי בגופו – מרחיק אותו ממנה. ירדתי על עקביי מולה ולחדתי את הכחול מלא הדמעות שלה, את הלוחמנות והנחישות להישאר בהכרה.
הספקתי להגיע בזמן... הצלחתי.
"רוס..." לחשה וחייכה לעצמה. נראה כאילו הוקל לה לראות אותי. תחושת ניצחון ממלאה את פניה מוכתמות הדמעות.
עצב כיווץ את כל שרירי גופי, לא יכולתי להרגיש ניצחון, רק הקלה. כי היא נחתכה, כי היא מפוחדת... כי היא לא סיפרה לי כלום.
"בואי, ניקח אותך מכאן." אני אומר בקול מרגיע ורך, מרגיש קר רוח ואדיש. אני תופס את רגליה ומכניס יד מתחת לגבה - מרים אותה כמו כלה כשראשה נח על חזי וידה השמאלית תופסת בצווארה.
"החתך עמוק?" היא שואלת בקול שקט, נושמת נשימות איטיות ורגועות. אני רץ איתה בזרועותיי בשיא החום, מזיע כולי ומשתדל לא לטלטל את גופה בדרך לרכב.
"לא, הוא פספס אותך, את תהיי בסדר." אני נכנס לרכב שלי במהירות, חוגר אותה בקליק חד ומתרחק - מסתכל על החתך שהיא מכסה בעזרת אצבעותיה ומושך את החולצה השחורה מעל ראשי בשליפה מהירה.
ריילי בוהה בי, מבטה נתקע על הקוביות נוטפות הזיעה מהריצה אליה. היא בולעת את רוקה בכוח ומרימה את עיניה מעלה, לתקרת הרכב, מנסה לא להסתכל עליי.
אני מחייך חיוך זדוני ומגחך, קורע את החולצה לשני חלקים בשתי ידיי בכל כוחי. קול הקריעה נשמע ועיניה של ריילי נורות אליי בבום, היא משיבה לי מבט רותח ומצרה עליי עיניים חושדות כשיורדת ומסתכלת על שרירי הבטן המבריקים באור השמש.
היא לא נראית עצובה עכשיו – היא נראית כאילו היא יושבת על קוצים, רוצה לקפוץ ולצוד אותי כמו הלביאה העוצמתית והלוחמנית שהיא.
והיא לגמרי הוכיחה את עצמה.
אני תופס את הבד הקרוע בין אצבעותיי, מתקרב אל ריילי שוב, ומוריד באיטיות את כף ידה מצווארה – מצמיד את החולצה שלי לחתך הקטן והמדמם. הפנים שלי קרובות לשלה ממרחק אפס, עיניי מסתכלות עמוק לתוך הכחול בהיר כמו השמיים, טיפה אדום מדמעות אבל מרהיב כמו תמיד.
היא תמיד יפייפיה... כל כך יפה שאני מאבד את זה.
אבל אני לא יכול להתעלם ממה שאני חושד בו כרגע, בדבר הכי גדול שמול עיניי.
הבן זונה הזה... הוא נגע בה, והיא פחדה כל-כך... בכל פעם שהוא הידק את אצבעוציו עיניה התכווצו בפחד וציפייה... ציפייה מזורגגת לעוד מכות.
וזה מבעיר אותי לגמרי.
"איך לא סיפרת לי?" שאלתי בקול נמוך, לוחש לשפתיה הפשוקות והנוצצות בצבע ורדרד.
ריילי נושפת אוויר חמים על פניי ועוֹצמת את עיניה בכאב וחרטה, ידיה הקטנות והמגואלות בדם עולות ונתפסות על שרירי בטני.
אני מתקשח למגעה, שרירי בטני רועדים בתגובה להשפעה שלה עליי ואני רוכן אליה יותר – נותן לה להרגיש את גופי בין זרועותיה.
"אני לא יודעת... אני מניחה שחשבתי שאני לבד בכל זה." לחשה וליטפה את הפס באגני, מרחה את הזיעה המבריקה על עורי עם אוגדלה וטיפסה לחזה באיטיות.
ליבי התכווץ שוב. "את לעולם לא תהיי לבד, את שומעת?" אמרתי בקול נוקשה. "אני נשאר איתך, החלטתי כבר."
"אבל..מה עם מיאמי?" שואלת בקול חנוק, עיניה מוצפות בדמעות שוב ופחד מילא את פניה.
היא מפחדת שהיא אעזוב? היא רוצה שאשאר?
"אין מיאמי." אני אומר בקול חד משמעי, ברכי נכנסת לרכב ושולפת אותה לשבת על הצד - מכניס את עצמי בין רגליה כשהיא מחליקה לזרועותיי על קצה המושב.
ואני מנשק אותה - מטיח את שפתיי על שלה, לוקח אותה לתוך פי ותובע אותה לעצמי. גופי נשען על שלה, היא מלטפת אותי כשאני לחוד עם ידי ומחזיק את החולצה על הפצע שלה.
לשוני גולשת על לשונה, על שפתיה ועל שיניה בחייתיות שלא הכרתי בעצמי מעולם.
ידי השניה לופתת את יריכה בעדינות, אני מעביר עליה את אצבעותיי ולוחש לפיה, "אם לא תספרי לי דבר כזה שוב, אני לא אתחשב באחרים עוד-״ אני מסנן ונושך את שפתה התחתונה בין שיניי. גניחה רכה ונשית נפלטת מפיה. ״אני אקח אותך באיזו צורה שאני פאקינג רוצה." נהמתי לפיה בזעם.
בתגובה היא החדירה את לשונה המתוקה בטעם הדובדבן לתוך פי, עמוק כל כך שקול בקע ממעמקי גרוני – גניחה נמוכה וחייתית.
תפסתי את אגנה ביד אחת ודחפתי אותה לתוך הכיסא, מרחיק אותה ממני לפני שאני משכיב אותה על הכיסא.
אני יודע שהיא מבולבלת, היא לא באמת רוצה את זה. היא מפחדת שזה ידרדר אבל מנצלת את זה - אותי, כנחמה.
לא שיש לי בעיה עם זה... אבל לריילי תהיה בעיה אחר כך, כי אני לא מתכוון ללכת ממנה אחרי שהיא תתן לי אותה לחלוטין.
"הביתה." אמרתי מילה קצרה, וסגרתי את הדלת כשכולה המומה מולי. עקפתי את הרכב במהירות, נכנסתי למושב הנהג, לקחתי את כף ידה שהייתה על ירכה ושמתי על ידית ההילוכים, החלפתי ביחד איתה לרוורס ויצאתי מתחנת המשטרה איתה לצידי.