היכון הכן צא

פרק 20 - רוס:

להיות שוטר זו הבחירה הכי נוראית שעשיתי עד היום, ואני מתחרט על זה ברגע הכי שפל בחיי.
אני בפאקינג מעצר על כלום.
המצב מזעזע - אני פצוע, הפצעים פתוחים ומדממים דרך זרועותיי כתוצאה משריטות של גבר שמן שהתפרע עליי בגלל שהשמועות על זה שאסרתי את אחיו במיאמי - התפרסמו. שיערי השחור-חום פרוע לגמרי, מטפטף מעט זיעה מהחום בתאי מעצר של התחנה.
אני מרגיש תחושה מוזרה בחזי, גופי משתוקק לצאת החוצה, ללכת ישירות לבית שלי, לבית של ריילי שקיבל אותי כאילו הייתי חלק תמיד. היא קיבלה אותי למרות מה שקרה ביני לבין אמה, היא הכניסה אותי והתייחסה אליי במקסימום כבוד שיכלה, בערך. אני מתגעגע לתחושה של הביחד שלנו, לבדיחות הקטנות ולעקיצות שלה... למרות שהיא הרגע תחקרה אותי בקרירות שיא, התייחסה אליי כמו לפושע מהשורה, זה כאב לי בלב, עיוות אותו מעט, אבל הבנתי אותה.
אבל היא גם נראית סופר סקסית במצב הזה, עם כמה שהיחסים בינינו אסורים, מוזרים, ואפילו מבעיתים - גם אותי, אני רואה אותה בתור אישה, פנטזיה של כל גבר.

״את,״ אני מתיישב על ספסל העץ שצבוע בלבן, מסתכל לתא מולי שבו יושבת אישה בעלת שיער שחור מבריק וקצר, שמלה קרועה מעט ודם נוטף מכפות ידיה כאילו גררו אותה על הרצפה בכוח. ראשה מתרומם אליי במהירות, כאילו אני מכוון אליה אקדח ועומד לירות לה בראש.
הקארה שלה מתנדנד מצד לצד בחיינניות ומסתיר את פניה הלבנות, ״יש לך שם?״
״לא.״ עונה בתקיפות ומסיטה את פניה במהירות לפני שאני מצליח לקלוט את מבנה פניה באמת.
היא נראית מוכרת לי, השיער מוכר לי, הקול מוכר לי, הרגליים הארוכות האלה... אני מכיר אותה.
״מי את?״ אני שואל בקול נמוך ורציני, מרצין בין רגע. אין סיכוי שהייתי ביחסים עם פושעת, זה מוזר לי ומסקרן אותי בו זמנית.
ואני חייב למצוא דרך להעביר פה את הזמן, משעמם לי בקטע מטריף, כואב לי ושורף לי בכל הגוף, ואני מתגעגע לאישה שהיא סוג של אחותי.
אני מבולבל כל כך שבא לי לקפוץ מאיזה צוק.
״לא עניינך.״ עונה בזעם מפתיע, מסתובבת ונשכבת על הספסל שלה בגסות כשמפנה לי עורף.
״חבל,״ אני אומר, ״אם היית יותר נחמדה אולי הייתי מוציא אותך מכאן איתי.״ אני מחייך חיוך זדוני.
היא כמעט מסתובבת אליי - כל הגוף שלה נדלק ברגע מההצעה המפתה שלי אבל היא נלחמת בעצמה, לא רוצה להראות את עצמה אליי.
״אתה במעצר בדיוק כמוני, איך תצא?״ שואלת בקול מתוק יותר, מתחילה להיות יותר נחמדה ואולי אפילו פתיינית.
כמו כל איש שיציעו לו עסקה טובה, בעיקר אם הוא פושע אמיתי. טוב, אז היא ענתה לי על השאלה, היא כן אשמה.
אני צוחק, ״יש לי את הדרכים שלי.״ מושך בכתפיי ונשען על הקיר הקר של תא המעצר.

״וולטר.״ קול גברי ונוזף נשמע, מפריע לי בשיחה עם האישה המסתורית.
אני מפנה את מבטי ימינה ורואה את דיוויד נכנס פנימה במדים, על חזהו מלא נשקים, על חגורת מכנסיו אזיקים ובידו מפתח שהוא מסובב בין אצבעותיו. שיערו השחור מסודר בקוקו לאחור עם גומיה, הזיפים שלו נראים ארוכים יותר מפעם כשהיינו עובדים ביחד במיאמי.
״אני צריך לפטר אותך, חתיכת מטומטם.״ מסנן, מסתכל עליי בזעם, מתקדם ומכניס את המפתח למנעול, פותח בסיבוב קל, גורר את הסורגים החוצה, ונעמד בצד, מסמן לי לבוא.
״מה? כבר משחררים אותי?״ אני מרים גבה, קם במהירות והולך החוצה מהתא, נעמד מולו.
״אממ, לא בדיוק. בוא נדבר בחוץ.״ ידיי עדיין אזוקות מלפניי גופי, כולי מלוכלך ומזיע עם דם נוטף, בא לי מקלחת... להיות שוטר במעצר זה לא חכם, מסתבר...