היכון הכן צא

פרק 37 - (ריילי/רוס)

(ריילי)

צרחות מגיעות מכל עבר, אנשים נחנקים ונופלים על הברכיים בעודם נשרפים בחיים.
אש כתומה-אדומה, מלאת עשן ורעשי גיצים מתלקחים התנגשה בגופי יחד עם הדף שהעיף אותי להתנגש בדוכן העדים עם גבי וליפול על הרצפה הטלטולים אלימים וכואבים.
אנשים המשיכו ליפול על הרצפה כשהם נחנקים מהאוויר ששאפו לריאותיהם, ווילונות בית המשפט התלקחו באש וריח שרפה עצומה נכנס לאפי. השתעלתי בחוזקה והרמתי את ידי לעורפי, עיסיתי בעדינות בין השיערות אבל זה לא עזר לכאב ראש הפעם. כשהחזרתי את ידי למול פניי היא הייתה מגואלת דם - טיפות דם נטפו בין אצבעותיי, חדרו לבין ציפורניי, השתפשפו בצמידים שלי... הכל היה דם.
הפצע בראשי כנראה נפתח שוב...
נשמתי עמוק והסתכלתי על כל הכאוס בעיניים מזוגגות. כל העשן חנק אותי, אנשים עקפו אותי והצליחו לרוץ בתוך כל האי סדר ליציאת החירום בשעה שאני לא הרגשתי את הגוף.
אני חלשה... רגליי תשושות וידיי חסרות תחושה.
ראשי פועם כמו דופק שני אחרי המכה שיקלבתי מהעץ והצרחות מסביבי לא עוזרות בנושא.

לפתע זוג נעליים רקעו בחוסר סבלנות בפרקט העץ שנהפך אפרפר בגלל העשן והשריפה, נעלי ספורט שחורות וחדשות.
הרמתי את ראשי מעלה וראיתי אותו מחייך אליי חיוך גאה מלא רוע, חסר אנושיות ואמפתיה... האכזריות נטפה מלואי גרינברג בעוצמה כזאת שלא הכרתי מעולם ולא רציתי להכיר.
האימה הזאת החלישה אותי יותר, החיוך שלו הפחיד אותי ובישר לי רעות.
גופי רעד בחוסר שליטה.
הוא השתופף על עקביו ותפס את סנטרי, בוחן את פניי בזלזול.
הצרתי עליו את עיניי והרגשתי דם ממלא את פי - ירקתי על פניו בחיוך אכזרי משלי, "איך אפשר להיות כל כך בן זונה?!" אמרתי בצרחה חסרת אונים.
הדם שירקתי על פניו ירד על צווארו, נראה מתאים בדיוק לרוצח כמוהו. הוא זקף את סנטרי אליו והפסיק לחייך ברגע אחד. "היית אמורה לעזור לי, יפייפיה אחת... לא לגרום לאנשים לשנוא אותי יותר עם הפה הסקסי שלך." התקרב אל פניי, שפתיו מתחככות בשפתיי ונשמותיו על עורי. אני יכולה להרגיש שהוא עוצר את עצמו מלנשק אותי – "אני אתן לך תנאי כזה - או שאת מתנהגת בנימוס לפעמים הבאות... או שעוד אנשים ימותו כמו היום." קבע, קולו נוטף ארס, מעביר רעד בגופי. ליבי פועם בחוזקה, הולם באוזניי בכזאת עוצמה שאני בטוחה שלואי שומע ואולי הוא אפילו מריח את הפחד שלי באוויר ביחד עם כל ריח השרפה שאוכלת את כל כיסאות האולם מאחוריו. "את יודעת עם כמה גופות את שוכבת פה? כל מי שניסה לצאת מכאן בכלל... בטח עפו מהחלונות כמו נמלים חסרות משמעות. זה לא חבל? לא היה עדיף שתקשיבי לי? תראי מה עשית..." חייך אליי באכזריות.
"לא... זאת לא הייתה אני.." אמרתי בעיניים גדולות שהוצפו דמעות בין רגע, דמעות שסירבתי לבכות מולו.
לואי רכן מעליי כשהוא משתופף על עקביו - הניח את שפתיו על שפתיי הרועדות בנשיקה עדינה, רכה ומלטפת. התנתק ממני והזדקף כשאני שוכבת בין רגליו – חסרת אונים ופצועה כמו איילה בטבע. "נתראה ריילי סילבה, אני מקווה שתדעי לבחור את ההחלטות הנכונות לפעם הבא שלנו ביחד." קבע והפנה לי את גבו, הלך לכיוון החלון הגדול שהתנפץ מההדף של הפיצוץ וקפץ מעליו – נעלם מהמקום אחרי שיצר את כל הכאוס בעולם.