היכון הכן צא

פרק 55 - רוס:

כעבור שבועיים...

אני מניח את ראשי על משענת הכיסא, נושם נשימה עמוקה ומסתכל על שמה בטלפון שלי 'עורכת הדין סילבה – עבודה' אני חייב לשנות את זה.
אישית, כרגע הייתי נורא שמח אם היה לי כוח לשנות את זה ל'הנמלטת' או 'חסרת התקווה'.
אני מתרווח בכיסאי, המטוס כולו מלא באנשים עכשיו, מעוצב בצבעי שחור ולבן שמנת. אני חושב על ריילי - מה היא עושה, כמה היא דאגה לי ביום ששמעה שאין עוד מידע על המצב שלי לפני ארבעה ימים, כמה שעות לפני שהתעוררתי סיפרו לה שאני לא אחזור אליה בכלל...
והאמת, לא אמור להיות לי אכפת, אני לא אמור לטוס אליה ולראות אותה -
אני אמור לקחת את הדברים שלי ולעבור למקום אחר, לדבר עם הבוס שיתן לי משימה אחרת...
אבל לא.
כל גופי זועק ורץ אליה, הרצון העז לעטוף אותה בזרועותיי ולהראות את לה שאני עדיין חי ואני לא אלך שוב.

לפני יומיים חזרתי הביתה – הכוונה לבית של ריילי. כשפתחתי את הדלת ונכנסתי, כל מה שראיתי היה הטלפון שלה, מרוסק לרסיסים קטנים וחדים. היה ריח כאילו אף אחד לא פתח את הבית תקופה ארוכה, אבל בעצם עברו רק כמה ימים.
הבית היה ריק למעט רהיטים חסרי ערך. הארון שלה היה ריק מבגדים, האמבטיה ריקה למעט מדפים ריקים, השידות חסרות חפצים. היא לא מתכננת לחזור שוב... אימא שלה קיבלה ממנה מכתב פרידה רדוד ולא יותר לפי מה שאמרה לי.
ועכשיו אני בטיסה, ממרי למיאמי כדי קודם כל למצוא את ריילי.
אני אגיע אלייך, ריילי. אני אשיג אותך ואגרום לך להתחרט בגניחות כל הלילה על זה שברחת ממני.

לואי ברח, מישהו הצליח להבריח אותו דרך הגבולות. מצאו אותו במצלמות במועדון חשפנות מוכר במיאמי. ובגלל החוזה שחתמתי, אני מחויב לטוס ולתפוס אותו, גם אחרי שהחלמתי – בערך, זו הדרישה מהחוזה.
אני אתפוס אותו ואגרור אותו בחזרה לניו יורק.

"כן, דיוויד?" אני עונה לשיחת טלפון מהבוס שלי, מסתכל דרך החלון הקטן בצורת אליפסה ורואה את האנשים דרך הזכוכית של הבניין. עוד מעט נמריא אז אפשר להיות בטלפונים בינתיים.
"לקחת איתך נשקים?" שואל בקול לחוץ ומהיר, אני שומע אותו מתנשף מעבר לקו.
"מה אתה עושה?" אני שואל בחשד, "אתה מזיין מישהי ומדבר איתי תוך כדי, בוס?" אני שואל בלחישה לטלפון, כועס ועומד לנתק.
"לא, לא! אני בחדר כושר. תרגיע את הראש שלך." אה. "אוקי, אז כן לגבי השאלה, לקחתי." אני בולע את רוקי ומציץ לכיוון הסבא שיושב לצדי - הוא מניח את ראשו על הכיסא שלפניו ועוצם עיניים, הראה פוחד.
"לא יכולת לארגן לי מטוס פרטי?" אני מתלונן.
"יכולתי, אמרתי לך לטוס במטוס פרטי! פשוט אתה-" הוא נשמע כועס ומאשים אותי. "אתה סירבת ורצית להגיע לריילי!"
"אתה הצעת מטוס פרטי רק מחר!!" אני כועס ותוקף חזרה.
"אויש, נו באמת. מה היה כל-כך דחוף לך לרוץ אחרי אחותך הקטנה? יכולת לחכות טיפה. היא גם ככה עובדת על תפקיד אחר עכשיו." יכולתי להרגיש שהוא מחייך מעבר לקו בזמן שהוא מרים משקולות וצוחק עליי.
המילה אחות קטנה, הפכה לרגע את בטני.
ממש, אחרי הלילה ההוא שקשרתי לה עניבה מסביב לעניים וחדרתי לתוכה עם האצבעות והזין שלי... לא נראה לי, בוס.
"אתה מוכן להסביר?" אני רוטן.
"כן, בטח. המידע סודי לפי מה שסיפרו לי... אין הרבה לדעת חוץ מזה שהציעו לה לעבוד על תיק בילוש כי יש לה תעודה נוספת שהיא הוציאה לפני בערך... אולי שבועיים. והיא ישר קפצה על ההזדמנות."
"אוקי, תודה שסיפר-"
"לא כל-כך מהר. אני צריך טובה." התפרץ לדבריי. "כשאתה מוצא את לואי, בעוד נצח נצחים, אני צריך שתמצא גם את מי שעזר לו להימלט מהכלא... והוא לא חייב להיות האיש הנכון."
"למה אתה מתכוון? אם הוא לא האיש הנכון אז את מי למצוא?" כיווצתי את גבותיי בלבול.
"תעשה עם המידע מה שאתה רוצה, רוס. אני לא יכול להרחיב בטלפון. תמצא מישהו שאפשר להפיל עליו את הדיבור, ותחזור עם לואי. זו המשימה." והוא ניתק. לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, אבל משהו שם לא בסדר.