היכון הכן צא

~ פרק 53 ~

And I find it kind of funny
I find it kind of sad
The dreams in which I'm dying
Are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take

————

העולם השחיר. התרסק תחתיי.
משהו בתוך ליבי נפער ונשבר לרסיסים - כמו תהום ריקני באמצע בטני שצונחת בפחד.
הרעש של הכדור העיר אותי מיידית, משהו במוח קם מחדש מההלם והפחד. גופי רעד בטלטול, ברכיי היו עוד כמעט כושלות... ודמותו הקרבה של לואי אלינו כמעט גרמה לי להתעלף.
בתנועה מהירה אני קופצת על לוסיה מהצד לפני שהכדור יוצא לגמרי מהקנה, מסיטה כמה שאני יכולה את ידיה מטה.
זעקת כאב נפלטת מפיו של רוס, הוא מנער את ראשו ומאבד עוד ועוד דם, בלי הפסקה.
שוטרים נכנסים לחדר במהירות, מחלקים פקודות ומכוונים אקדחים קדימה בעמידה קרבית.
אני דוחפת את לוסיה ההמומה והקפואה הצידה, גורמת לה לעוף על הרצפה כשראשה ננעץ בשידת המיטה והיא מתעלפת על הרצפה.
אני נופלת על גופו של רוס, תופסת את פניו בשתי ידיי ומנסה להשיג תגובה, מנערת אותו, אבל אין שם כלום יותר.
עפעפיו נסגרות באיטיות, נשימותיו מטלטלות את גופו, משוחררות ואיטיות, כאילו כואב לו להעלות את החזה.
הכדור פגע לצד הדקירה, יצר חור גרוע יותר.
"רוס, רוס! בבקשה תגיב, בבקשה! שמישהו יעזור לי... מישהו! מה עושים?!" התייפחתי יותר וניסיתי ללחוץ על הפצע.
רוס נראה תשוש, כבר לא נמצא איתי.
"זוזי גברתי, נטפל בו." ידיים גבריות הרימו אותי, אילצו אותי להרים מבט ולהסתכל על כל השוטרים שמסתכלים מהחלון למטה – גבותיהם מכווצות והם מנערים את ראשם כשהם ממלמלים, 'הוא נעלם,' 'חפשו בחוץ,' 'הוא קפץ מהחלון,'.
"לא!" צרחתי בין ידיו של השוטר שגורר אותי מחוץ לחדר, ממשיך לקחת אותי במסדרון.
הוא לא כאן, הוא ברח, הוא יתפוס אותי... אני אהיה עוד קורבן חסר אונים שמת ברחוב, אני לא רוצה! אני רק רוצה לחיות!
"הוא ימשיך לרדוף אותי! הוא יחזור! אתם עוזרים לו לרצוח אותי!" צרחתי את חיי, השתעלתי והתנערתי. נשכתי את ידיו של השוטר שעטף את גופי וגרר אותי בכל כוחו, מלמל כמה זה קשה והתלונן על האלימות שלי.
הוא ניסה ללחוש לי להירגע אבל כלום לא עבד. הדמעות זלגו מעיניי, חמות וגדולות. לא הצלחתי לעצור את האלימות יותר.
ראיתי את צוות הרופאים של בית החולים כורעים לצד רוס במהירות, מרימים אותו על האלונקה הכתומה ומטפלים בו כשהם מחלקים הוראות חד משמעיות.
אבל רוס לא מגיב להם, אפילו לא טיפה.
אולי הוא לא נושם?!
ניערתי את רגליי ובעטתי לאחור בשוטר, נלחמת בו עד חורמה. שיערי הבהיר והארוך עף על פניו שוב ושוב, הצליף בו.
"תשחרר. אותי!!!" דרשתי בצרחה איומה שהדהדה בכל המסדרון. הוא כבר גרר אותי לבחוץ, מתקרב לעוד צוות רפואי שחיכה לו בסוף, ליד מדרגות החירום.
אנשים הוציאו את הראש שלהם מהחדרים, ילדים, מבוגרים וזקנים הביטו בי עם השוטר כשהוא צמוד לגבי ותופס אותי כאילו אני מושגעת.
כן, כן אני משוגעת! אני רוצה לצרוח, רק שיפסיקו לבחון אותי כאילו הייתי ההצגה הכי טובה שקיבלו או הכי מזעזעת.
אבל אז, משהו קטן חדר מתחת לעור צווארי, ננעץ בי והוזרק פנימה.
"זהו זה, את בסדר, הכל בסדר." קול נשי לחש וליטוף קל עבר על שיערי הפרועה. ראייתי הטשטשה, לאט לאט... ראשי נפל מטה, לתוך כך ידה של האישה. ברכיי כשלו בהרגשה הדומה לשכרות. כבר לא הייתי אני.
"הצילו........"