היכון הכן צא

פרק 14 - (רוס/ריילי)

(ריילי)

״זואי?״ נכנסתי למשרד של זואי עם חיוך זומם, רואה אותה יושבת שם במידי השוטרים שלה, כוס קפה בידה והיא נראית עייפה כל כך... שיערה החום אסוף בגולגול מרושל לאחור, מתחת לעיניה יש שקיות שחורות של חוסר שינה והאפור שלה הרוס.
״ריילי? מה את עושה כאן? לא אמרו לי שאת באה...״ ממלמלת ומפהקת תוך כדי פיהוק גדול מלא תשישות.
״כן... גם אני לא ידעתי עד שהעירו אותי...״ אני מגלגלת את עיניי, נכנסת למשרד שלה ומתיישבת על הכיסא שמולה.
המשרד די קטן, מבנה מלבני. על הקיר יש לוח עץ עם כל מיני תמונות של אנשים המצולמים עם מספר או תמונות של ראיות ממוספרות. חוטים נמתחים בכל מיני צבעים מתמונה אחת לשניה לאורך כל הלוח. מאחורי זואי התשושה והשבורה יש חלון גדול ומרובע עם סורגים, נראה מוזנח ומלא אבק.
״במה אני יכולה לעזור לך?״ מזייפת כמישהי רצינית ורוכנת לכיוון השולחן עם הידיים שלובות עליו. ״אמממ תוכלי לספר לי מה עשית בלילה... אני בטוחה שזה מסקרן.״ אני מחייכת אליה ברמיזה. לזואי תמיד יש סיפור מעניין כשהיא ככה עייפה, זה אומר או שהיה סקס גרוע, או שהיה חוויה בלתי נשכחת ברמה קיצונית שהיא לא הלכה לישון.
זואי מסמיקה ונשענת לאחור ביחד עם כוס הקפה שלה, לוקחת שלוק ומסתכלת עליי בבישנות נדירה, ״הייתי בדייט.״ אומרת כמו מי שתולשת פלסטר.
לוקח לי כמה רגעים להבין, המילים מחלחלות לראשי באיטיות... ואני מסתכלת עליה בהפתעה ופי נפער מעט.
זואי לא הייתה אחת של דייטים לעולם, אף גבר לא שיכנע אותה ללכת איתו למקום שלא מוביל לסקס. ״אל תסתכלי עליי ככה. הוא היה חמוד ורציתי לשבור שיגרה.״ מושכת בכתפיה.
״מה זאת אומרת חמוד? לאן הלכתם?״ אני מרימה גבה, חוטפת את הקפה מידה ולוקחת שלוק לעצמי בחוצפה.
״עזבי אותי. את רוצה לחקור, בואי תחקרי אצלנו. עורכת דין...״ מגלגלת את עיניה וחוטפת את הקפה בחזרה.
״הי! אני מנסה כאן להיות חוקרת בגלל שגריי ביקש ממני במיוחד, וזה לא עובד לי טוב...״ אני מתמרמרת, ״הדביל לא מפסיק להסתכל עליי כאילו הוא מת לשכב איתי, זו. מה עושים?!״ אני נשענת לאחור וזורקת את ראשי על הכיסא הנוח.
״אין הרבה מה לעשות עם זה, יש אסירים כאלה, במיוחד עם שכבת איתם, ימוזרה.״ מעבירה את מבטה למעלה למטה על גופי בגועל.
״אל תסתכלי עליי ככה! אתן אמרתן שאני צריכה לצאת מהמשרד אז פאקינג יצאתי מהמשרד.״ אני נועצת בה מבט זועם ודופקת עם רגלי שוב ושוב על הרצפה, ״שלא נדבר על זה שהוא היה מגה-חתיך, אוקיי? הסתכלת עליו כשהוא לא במדי אסיר?!״ אני פורסת את ידי לצדדים ותוקעת בה את מבטי, גורמת לה להסתכל עליי בחיוך קטן.

צעקות נשמעות מהמסדרון - גברים שורקים, הבנות בקבלה של התחנה צועקות, והשתנקויות מהמשרדים.
אני וזואי מפנות את ראשינו ישירות לדלת במבט חד, רואות איך גוררים את גרינברג במסדרון כשהוא כולו פצוע ומדמם מהסנטר. ראשו רכון מטה כשטיפות דם זולגות מסנטרו, לחיו נפוחה וסגולה, וחולצתו קרועה מעט בגב. מושיבים אותו על אחד השולחנות בצד התחנה.
אנחנו קמות בבהלה והולכות אל הדלת.
אני יוצאת מהדלת במהירות, עוקפת את השוטרים שעומדים במסדרון ורצה לחדר החקירות - כשאני מניחה את היד על הידית היא נפתחת לי בפנים במהירות על ואני מתנגשת בבטן קשיחה משרירים מהפנטים.
אני כמעט עפה אחורה מההתנגשות אבל הוא תופס בזרועותיי ומיצב אותי במקום. אני מרימה את מבטי למעלה ומסתכלת על פניו, מגלה שיש לו שטף דם רציני בלחי ובסנטר.
ליבי דופק בחוזקה, נשימותי מתחזקות ואני מרגישה סחרחורת בהלה שוטפת אותי ומנערת אותי.
למה הוא פצוע?
מה לעזאזל קרה מהרגע שעזבתי את החדר?
״ווטפאק?!״ אני צועקת, מניחה ידיים עלה החזה שלו ודוחפת אותו להיכנס לחדר החקירות- סוגרת את הדלת מאחורי בטריקה שמרעידה את הקירות.