היכון הכן צא

~ פרק 54 ~

כתבתי עוד פרק אז החלטתי לעלות😊
שבת שלום❤️❤️❤️

*****

"אנחנו לא בטוחים שהוא יתעורר, גברתי. אני מציעה שתעזבי לביתך עד שההורים הביולוגים יחליטו מה לעשות."
מילותיה של הרופאה במסדרון ליד חדר הניתוח מצלצל בראשי בעודי נכנסת לבית, מניחה את המפתחות שלי על השידה וסוגרת את הדלת בטריקה חלושה עם רגלי.
רוס איבד הכרה בדרך לבית החולים שוב, הרחיקו אותי ממנו בכל הכוח, לפחות עם שני אנשים. אחרי כל זה קיבלתי עוד טיפה עזרה, פסיכולוגית ישבה ודיברה איתי, היו שוטרים שרצו לחקור אותי אבל קיבלו פקודות לא להתערב.
התיק שייך לרוס באופן רשמי, מסתבר. הוא חתם על חוזה אתמול, קצת לפני הדייט. חוזה שאומר שהוא מחויב לתפוס את לואי, והכל באחריותו.
אבל הוא לא כאן עכשיו... ואין עוד תקווה בשבילי, אין לי כלום. ליבי ריק וחלול, אין שם כלום ושום דבר.
פניי ריקות מרגש ואדישוּת הרסנית השתלטה על נפשי וליבי.
אני הרוסה, אני גמורה – ואין לי דרך לעלות.
אני לא חושבת שאני אצליח לקיים את ההבטחה שלי בלעדיך, רוס...
אני רוצה לספר לרוס איך אני מרגישה, לקרוא לו, ללחוש לו, לנסות להגיע אליו איכשהו! אבל אין לאן ללכת, אין לי איך להשיג אותו בחזרה אליי. הוא אבוד, ואני בחושך עומדת בבית חסר חיים וחסר קול הצחוק הגברי שלו.
הוא החיים שלי, הוא בנה את התכלית האמתית שלי. לפניו הייתי רק קליפה ריקה, האישה שכולם חושבים שהיא חזקה ועוצמתית, אחת שיכולה להסתדר בבית גדול לבד לגמרי, אחת שיכולה לעבוד במשרד חסר קולות אחרים מלבד החדשות או סדרות נטליקס, אחת שיכולה לחיות עם הפאקינג ידיעה שאימא שלה וויתרה עליה בעבר, כשהייתה ילדה קטנה ועוד לא הבינה את המציאות.
לעולם לא הסתדרתי באמת, הכנות והאכזריות, החום ואהבה – כולם היו העמדת פנים ומסכה. הייתי כנה כי רציתי להיות אכזרית, רציתי להכאיב בחזרה, לשפד את הלב של האחר כדי שידע לפחות טיפה מהכאב שלי. הייתי חמה ואוהבת בשביל שיעזבו אותי, שיראו שיש לי צד אנושי ויניחו לי לנפשי. באמת הניחו לי, אימא ביקרה פעמים רחוקות אצלי בבית, סבא שכח ממני לחלוטין מלבד הודעות התעניינות חסרות עניין פעם בשבועיים ואולי סטיקר שבוע טוב.
עד שרוס הגיע ושינה את כולי - קולות הצחוק קיבלו תכלית, החום והאהבה הרחיבו את ליבי ומלאו את גופי במשהו אמיתי מלא כנות טובה, כנות של כוח, כנות של 'אני שלך' ובאמת הייתי פאקינג שלו.
לא זכיתי לומר לו יותר מהמילים הפשוטות שנאמרו באמבולנס... לא הספקתי.
רוס ניצח, רוס הביס אותי במשחק שלי.
ביום שרק נכנס לביתי ידעתי שהמשחק התחיל, ידעתי שהוא יהיה שלי, הרגשתי את זה בכל גופי וליבי שהוא בעצמו הרחיב את כל חדריו.*
הוא תיקן אותי, אבל הוא עוזב עכשיו... ולא יהיה לי עוד כלום יותר.
אני מסרבת להיות האדם שהוא הפך אותי להיות. אם הוא רוצה אותי מאושרת – הוא יחזור לזרועותיי, הוא יחזור אליי... אבל זאת משאלה חסרת אונים ומיותרת, שאלה שרק מייסרת את ליבי.