היכון הכן צא

~ פרק 28 ~

שניים מהשוטרים מסתובבים ומכוונים על לואי את נשקם כששוטר אחד ממשיך לשמור על דרו.
ליבי פועם בחוזקה כאילו רצתי מרתון ארוך, זיעה מתחילה להיווצר על מצחי מהפחד. רגליי רועדות וברכי כמעט כושלות.
פאק, ואני עוד חשבתי שהיום הזה לא יכול להסתבך יותר מאז רוס...
אני מסתכלת על לואי במבט מבועת, עיניי פעורות בפחד מרטיט ואלים שמזעזע את נשימתי.
״מה את עושה כאן, בייבי שלי?״ אומר בחיבה שמצמררת אותי והופכת את בטני, נכנס פנימה בצעדים יהירים.
״אני לא הבייבי שלך, תפסיק.״ אני לוחשת וכועסת על עצמי שאני כל כך פגיעה.
את חלשה.
סבא תמיד אמר לי שבתחום הפלילי יש סיכונים, אבל מעולם לא חשבתי שאני אסתבך כל כך, שאני אחווה פחד כל כך גדול שכל גופי רועד ממנו.
השוטר נעמד בדרכו של לואי במהירות, ״אתה לא במעצר עכשיו,״ השוטר אומר בקול חמור ומזהיר, ״אל תתן לי לשנות את זה. תישאר בחוץ עד שנלך.״ פוקד.
לואי מרים ידיים בחיוך רחב וחושף שיניים שגורם לי להתכווץ במקומי ולזרועותיי לעטוף אותי.
אני מסתובבת במהירות למחשב, מוציאה את הדיסק-און-קי בלי לראות אם נטען עד הסוף ומסמנת לשוטרים לצאת.
״נתראה כשאני אבוא שוב, דרו.״ אני מנופפת לשלום ויוצאת, שומעת אותו צועק בתסכול מאחוריי.

״אבל אמרת שלא תחזרי! לעזאזל!״

—

אני נכנסת לבית, מניחה את המפתחות לרכב במקומן על השידה וצועדת בשקט לכיוון המדרגות. הבית דומם ושקט, כאילו אף אחד לא בסביבה. אני עולה במדרגות באיטיות. החושך כבר ירד, צרצרים נשמעים, קולות הרוח של הלילה שורקים מעץ לעץ בחווה של הוריי. אני מרגישה מותשת מהיום הזה וכל מה שבא לי זה להתכרבל במיטה, להרפות את הגוף ולצלול לשינה חשוכה.
כשאני מגיעה למדרגה האחרונה אני נעמדת בכניסה לחדרי המבולגן - רואה רגל גברית יוצאת מכל הסדינים הלבנים והמכורבלים באי סדר על המיטה שלי.
ליבי מתחיל להעלות קצב, לפעום בחזי כמו פטישים קטנים של התרגשות. אני מחייכת חיוך קטן וכמעט שובב. היום היה לי יום מוצלח ללא ספק, אבל למצוא את רוס במיטה שלי יהיה בכלל רמה אחרת.
זה גורם לאושר קטן, לדעת שהוא אצלי, בבית שלי, במיטה שלי. כאילו הוא שלי.
אני מכווצת את גבותיי ולוקחת נשימה עמוקה, פונה לחדר האורחים - החדר הסמוך לחדר שלי.

אני פותחת את הדלת בשקט, בוחנת את החדר ומחפשת סיבה ללמה הוא לא במיטה שכאן.
בחדר יש מצעים בצבעי שחור-לבן מסודרים להפליא, השמיכה הלבנה על המיטה ומסתירה מעט את הכריות השחורות, נראית כאילו מישהו עבד עליה בדייקנות כדי שתהיה ישרה וסימטרית.
אני מחייכת אל החדר חיוך מטופש של ילדה.
רוס סידר את החדר כשהוא קם בבוקר, וכנראה שהוא עושה את זה כל יום.
מצחיק... לא פגשתי גבר כזה מעולם. למי יש כוח לסדר את המיטה שלו?
פרקט העץ שעל רצפת החדר מבריק ומצוחצח, לא התלכלך אפילו טיפה משהותו פה כאורח שלי. הווילונות בצבע שמנת בהירה מוסטים לצדדים, חושפים חלון עגול עם ידית לפתיחה מהצד.
אני מכווצת את גבותיי בבלבול, הכל שם נראה תקין - אפילו יותר מזה, ממש, ממש תקין - אז למה הוא ישן במיטה שלי?
אני סוגרת את הדלת מאחוריי בחריקה שקטה, צועדת פנימה לתוך חדר האורחים בשקט עם נעלי הפלטפורמה הגבוהות שלי. אני רואה את המזוודה השחורה שלו פתוחה ליד המיטה, נראית גם כן מסודרת כאילו עבדו עליה שעות.
אני בולעת את רוקי, ידיי מעקצצות ברצון עז לחטט לו במזוודה. מה כבר יש שם?
הוא גבר, ריילי, אין שם כלום. אל תחטטי. מילים שנשמעות טיפה כמו מלאך טוב על הכתף הימנית חוזרים באוזני שוב ושוב, אבל אני שומעת את הכתף השמאלית - תחטטי, תבדקי מה הוא הביא לכאן, בטוח יש שם יותר ממה שאת חושבת.
אני לא עומדת בזה -
אני מסתערת קדימה ונופלת על ברכיי בשקט לצד המזוודה, מחטטת מבלי להזיז דברים ממקומם בקיצוניות. אני פותחת רוכסן של הצד השני במזוודה - צד גדול מאוד במזוודה - ואני רואה שתי שקיות קטנות מרובעות וחדשות, שנראות כמו - כמו קונדום.
אני שולפת את אחד הקונדומים ובוהה בו באוויר בלי בושה - בוחנת אותו מהצדדים כאילו היה חייזר מכוכב אחר. עיניי נפערות בדממת עולמית על הקונדום שאחוז בידי, כמעט יוצאות מארובות עיניי ומתגלגלות לתוך המזוודה.
למה הוא הביא לכאן קונדום?
ואז- בתנועה לגמרי היסטרית ונגעלת - אני פשוט זורקת אותו לתוך המזוודה, ממשיכה להסתכל בתא הפתוח והגלוי מול עיניי.
עיניי ננעלות על משהו כסוף, מבריק ונוצץ במהירות האור - אני מכניסה את ידי לתוך התא, נוגעת בזה ושומעת קול רשרוש קל -
פאק, פאק.
זה מה שאני חושבת שזה?
אל תחשבי כחול, ריילי! לעזאזל, הוא שוטר! בטח שיהיו לו אזיקים! אבל למה במזוודה?
אני מיד עוזבת את זה במקום, סוגרת את התא עם הרוכסן בשקט ואיטיות כדי לא להשמיע קול לחדר הסמוך.