היכון הכן צא

~ פרק 40 ~

״מי זה היה באמת, ריילי? ואל תעיזי לשקר לי.״ אצבעה מצאה את סנטרי והיא נעצה את מבטה בתוך עיניי הפעורות בהלם.
שתינו דומות כל כך אחת לשניה אבל גם שונות בתכלית. המניעים שלה שונים משלי, ההתנהגות שלה שונה משלי.
ליבי הולם באוזניי, אני מכווצת את ידיי לאגרופים לצידי גופי ומחדירה את ציפורניי מעט לעורי. ״אני ואלוהים עשינו שיחה על כוס קפה, שאלתי אותו למה הוא לא הניח לי למות.״ אמרתי בחיוך חסר כל הומור והבטתי לתוך עיניה, השבתי את הלוחמנות לתוכי.
אני לא יכולה לגלות לה על רוס, אני לא סומכת עליה והיא תהיה נגדי לא משנה מה.
אני אכחיש עד שלא תהיה ברירה...
אמא אוהבת את רוס בכל ליבה, היא לא תקבל את זה שאני אפזול לכיוון שלו, אפילו לא בטעות.
״אם רוס זה אלוהים, ריילי-״ אמרה בקול נוטף ארס ותפסה את ליסתי בחוזקה, מהדקת את אצבעותיה עליי במעט אלימות - ורוכנת אל פניי עם מבטה המאיים. ״אז את תקבלי כאלה מכות ממני שאת לא יכולה לדמיין... את תנהלי שיחות צפופות עם אלוהים, אני מבטיחה.״ לחשה, אצבעותיה לחצו על צווארי ביותר ויותר הדיקות על עורי.
הרגשתי שלאט לאט האוויר אוזל והייתי אדומה מהקושי למצוא אוויר - תפסתי את מפרק ידה בכפי, ״תשחררי-״ סיננתי בזעם משלי והבטתי לתוך עיניה במבט לוחמני.

״בייביס!!! זה הזמן לפאקינג קפה מר של רופאים!״ קולה של לנדה נשמע כשהיא צוהלת עם שלוש כוסות קפה ועיניה מסתכלות על הרצפה כשהיא עושה מאמץ מטופש להסיט את הווילון חזרה למקומו עם הרגל.
אמא קפצה ממני במהירות שיא - נעמדה בצד החדר עם הידיים שלובות מאחורי הגב וחיוך מאושר ומזוייף על פניה.
לא חשבתי שגם היא תרד לרמות כאלה, רמות של אנשים מגעילים ומלוכלכים... אבל בסדר, אם זה מה שאני אצטרך להתמודד איתו כדי לשמור על המשפחה שלי...
אני יכולה לעשות את זה.
״אתן לא מבינות בכלל, התחלתי פה עם איזה רופא והוא פשוט הביא לי את הקפה בחינם-״ הרימה את עיניה מהריצפה ונעצה אותן בשתינו, קלטה את האוויריה בין רגע. ״ריילי... למה את אדומה?״ כיווצה את גבותיה בתמהיה, התקרבה אלינו והניחה את הכוסות על השידה שליד מיטתי.
בלעתי את רוקי והעברתי את אצבעותיי בשיערי הארוך עם חיוך נבוך, ״סתם... אני מניחה שהתרגשתי בגלל שבאת.״ אמרתי.
שקר שקר שקר—! מי הופך לאדום מהתרגשות, ריילי?! זהו היא תעלה עליי...
במקום להפעיל את הגלגלים בשכל הקטן שלה, לנדה חייכה אליי חיוך קורן והעבירה את כף ידה על כתפי בתנועה מעגלית, ״טוב, אני הולכת להישאר לתקופה קצרה, אז בטח תהפכי לסגולה בקרוב.״
גם אני חושבת שאני אהפוך לסגולה בקרוב - חשבתי לעצמי אחרי שאמא הגניבה לי מבט שהבהיר לי מצוין שאין בה שום גרגיר של שמחה לאור האיחוד המשפחתי הקטן שלנו.
״אז... הכל בסדר?״ לנדה התיישבה באיטיות עם כוס הקפה שלה על המיטה לצידי, השעינה את ראשה על כתפי כשהיא נושאת מבט אל אמא.
״מה זאת השאלה הזאת, חומד?״ שאלה אמא בחיוך והתקרבה אלינו בצעדים איטיים, לקחה את כוס הקפה שלה והתיישבה על כיסא הגלגלים שהיה בצד.
״לא הייתי פה נצח! ופתאום כשאני מגיעה אני יושבת ומחכה בחדר המתנה של בית החולים לבת דוד שלי שאמורה לצאת מבדיקות אחרי פיצוץ בעבודה שלה, נשמע נורמלי?" אומרת בפנים מלאות דאגה אך מנסה בכל כוחותיה להסתיר את זה מאחורי הומור שאני תמיד הצלחתי לקלוט.
היינו נפגשות תמיד בימי שישי כשהיינו צעירות, אוכלות אצל סבא אחרי בית הספר ומדברות על נושאים פוליטיים כמו חבורה של זקנות.
ככה אהבנו. אהבנו לצעוק אחת על השניה מהצד השני של השולחן, אהבנו לטרוק את הדלת בפרצוף אחרי שאחת מאיתנו הייתה אומרת דעה מוזרה והפכפכה. אבל היינו חברות הי טובות עד שהיא עזבה לפתח לעצמה קריירה וחיים בלוס אנג׳לס.

״איפה הטלפון שלי?״ חתכתי את השיחה הלא מעניינת. אולי לנדה בשוק מהמצב, אבל החיים שלי חייבים להמשיך לזוז, אני חייבת להמשיך הלאה מהפיצוץ הזה עכשיו.
״הינה.״ שלפה אמא את הטלפון מהכיס האחורי שלה והושיטה לי. הודעה הרטיטה את הטלפון בכף ידה בדיוק כשהיא התקרבה אליי עם הכיסא.
אמא החליטה להסתכל, הצירה את עיניה על ההודעה ואז השיבה אליי מבט מפקפק. ״קחי.״ אמרה בקול חביב שנגד את עיניה לחלוטין.
לא הבנתי למה היא התהפכה עליי פתאום, יכול להיות שהיא יודעת בוודאות על מה שקרה כאן ביני לבין הבן שהיא כל כך אוהבת?
החלטתי להניח לזה בינתיים.
אם היא יודעת אז זו פשוט עוד צרה לרשימה, וכרגע הראש שלי עמוס ופצוע בשביל השיט שלה. חטפתי את הטלפון מידה וסיננתי בקול נמוך וחסר סיפוק, ״תודה״.
פתחתי את הטלפון וישר ראיתי הודעה מקלואי.
את חייבת לבוא לתחנה, עכשיו! מצאתי חוזה חתום על עסקה בין דרו בייט ללואי גרינברג. יש לך רק שבועיים למשפט האחרון ואת חייבת את זה!!!
נשמתי נעתקה.
״טוב, אני משוחררת נכון?״ שאלתי בגרון חנוק. ״כן,״ ענתה לנדה, ״אני אלך לארגן את דפי השחרור בקבלה ונצא.״
״לא אין צורך...״ מלמלתי, ״אני אעשה את זה לבד, אתן יכולות ללכת לחכות לי בבית?״ שאלתי בחיוך.
״מה? לא!״ רטנה לנדה, ״אני רוצה להיות לצידך! ואיך תלכי בכלל?״ שאלה בתוקף ונעמדה על רגליה, רוקעת בהן.
״אני יכולה ללכת, לנדה. אל תגזימי.״ גלגלתי את עיניי בחיוך בלתי נשלט, ״אני אזכור לך את הדאגה הזאת, אבל כרגע אני רק צריכה שהדאגה הזאת תוביל לאיזו עוגת שוקולד או גלידה טעימה מול סרט אימה טוב.״ אמרתי בחיוך ותפסתי את כף ידה בידי עם מבט דורש.
״טוב..״ נאנחה, ״אז עוגת גלידה שוקולד נמס.״
קבעה בחיוך ילדותי, ״יאללה, קורה, בואי נזוז.״
התרחקה ממני ותפסה את אמא שלי מהכתפיים שלה.
אמא הסתכלה עליי במבט חושד, העבירה אותו ביני לבין הטלפון שלי ורמזה לי שהיא רוצה לדעת הכל אחר כך.
כמובן שלא אספר לה, זאת העבודה שלי ויכול להיות שקלואי תתן לי עכשיו את הדרך לנצח.
״ביי מותק,״ אמרה אמא בקול מתוק כשלנדה עוד דוחפת אותה החוצה ומסיטה את הווילון. ״נתראה בבית בייביס!״ צעקה לנדה ונופפה בידה אליי כשגבה מופנה אליי.

חייכתי חיוך גדול וקמתי מהמיטה באיטיות, הרגשתי את הכאב חוזר אליי ומורגש בכל גבי התחתון בעיקר כשהחלפתי בגדים מאחורי הווילונות. ראשי כאב, הכל כאב.. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי כשזינקתי מהחלון בחוסר סבלנות לטופס שחרור, ונחתתי על האדמה הרכה מחוץ לבית החולים.

אחרי ריצה קלה כבר נכנסתי לתוך מונית, שיערי פרוע לגמרי ואני מתנשפת בנשימות כבדות. ״כיכר המשטרה 1 במנהטן, בבקשה.״ פקדתי.

פתחתי ספר כריכות!! תמיד אהבתי לעצב אבל לאחרונה יש לי חשק לעשות את זה יותר טוב מסתם חובבני.
אתן מוזמנות לשם לראות כמה כריכות (העלתי אולי שתיים אם אני זוכרת נכון) ולהביע את דעתכן❤️