היכון הכן צא

~ פרק 42 ~

חלק ב׳, פתיח:

אני חושבת שכל האקשן בחיים שלי יכול להיות חיובי, אם אני אסתכל על זה נכון. האקשן שיש לי בעבודה תמיד כלא אותי בין ארבע קירות וכמה דפים עם תהילה, ועכשיו זה הרבה יותר מזה. אני מרגישה שהתפתחתי מאז שהחלטתי לקחת את התיק של לואי, מאז שהכרתי את רוס והכנסתי אותו לביתי. השתחררתי מעצמי, למדתי את הטעם של הגבול, של הפרי האסור, או אפילו טוב מזה, למדתי את טעם החופש.

-------

פתחתי את הדלתות הירוקות והכבדות של היציאה האחורית אחרי שהחלפתי בחזרה לשמלה הלבנה שלי, הדלתות חרקו וגרמו לי לנשוף אוויר ממאמץ עד שלפתע כל המשקל שלהם נגנב ממני.
שיט,שיט, רק לא שוטר, רק לא מישהו שיזהה אותי...
כף יד גדולה ומלאת פיח שחור ומתפורר הונחה על צד הדלת ולקחה לי אותה – פתחה את הדלת עד הסוף.
הורדתי בראש מורכן את זרועותיי לחיקי, בלעתי את רוקי והבנתי שמישהו תפס אותי... שמעתי הימהום של מישהו חושב, ראיתי נעליים שחורות מלוכלכות מעבודה וטרנינג שחור מלא כתמי אקונומיקה. הרמתי את ראשי באיטיות וישרתי מבט עם האיש הגדול שחסם לי את המעבר החוצה. "רוצה לספר לי מה את מנסה לעשות לפני שאני מתקשר למנהל התחנה?" שאל בקול חשדני והצר עליי את עיניו הכחולות והכהות.
בלעתי את רוקי וכחכחתי בגרוני. "לא, אין צורך שתתקשר... אמ.. אני רק לא רציתי שהתקשורת יעלו עליי, אני ריילי סילבה, בטח שמעת עליי בחדשות." חייכתי והושטתי לו את ידי, אבל אז כיווצתי את גבותיי והחזרתי את ידי לחיקי בדיוק כשהוא בא ללחוץ איתי יד. "לא צריך, אתה טיפה.. מלוכלך?" אמרתי בחיוך קטן ומנומס.
הוא חייך חיוך גדול וצחק צחוק שהזכיר לי מעט את אבי, "כן, אני עובד כאן... תחזוקה וזה." אמר בין צחוק לצחוק ושם את ידו המלוכלכת על בטנו שעולה ויורדת מהצחוק. "אמרו בחדשות שאת בסדר, אז אני אמור לקורא למישהו שיקח אותך או את יכולה להעלם מבלי שירוצו אחריך?" שאל בנימוס והתרחק מהיציאה, החווה לי עם ידו שאני יכולה לצאת.
"כן אני אסתדר... מה השם שלך? אני יכולה להמליץ עליך במקום עם תנאים טובים יותר באיזור הזה... ואני אשמח לעזור." אמרתי בחיוך וצעדתי החוצה.
"באמת?" שאל, פניו הוארו בשמחה וניצוץ שאפתני נדלק בעיניו. "אני וויליאם, את יכולה לקרוא לי וויל."
"אוקיי וויל, נתראה." אמרתי ועברתי את גופו, מפנה לו גב כשאני ממשיכה ללכת במקום המוצל תחנת בניין תחנת המשטרה.
נשפתי אוויר בהקלה, עכשיו אני אחזור הביתה בשקט, אף אחד לא יתפוס אותי בדרך ואני אוכל לנסות להתמודד עם רוס.

"אחחח... הינה האהבה שלי." קול גברי ומצמרר מילא את החלל בפתאומיות. השתנקתי בבהלה ונעמדתי במקומי. ליבי העלה את קצבו, הרגשתי שאני עומדת לקבל התקף לב וצעדתי לאחור באיטיות כשראשי סורק את הסביבה עם עיניים פעורות כמו עכבר מפוחד.
אין אף אחד, הכל שקט... איש התחזוקה נעלם פנימה ואני עומדת כאן... שומעת קול מוכר ומצמרר לוחש לי.
איבדתי את זה.
"תפני את הראש שמאלה," לחישה נשמעה באוזני, כל-כך נמוכה וצרודה שיש לי בחילה.
קפצתי בבהלה לכיוון הקול בסיבוב מהיר וצווחה יצאה מפי, ידיי עלו להגן על פניי כשנעמדתי מולו. "לא לא לא... זה לא קורה לי..." מלמלתי ועצמתי את עיניי, לא יכולה להאמין לחוסר המזל שנופל עליי כל פעם מחדש.
גופו נצמד אל גופי באיטיות, חום גופו על שלי הרגיש נעים משהיה צריך להיות... וברגע מהיר – כל התחושה הטובה הפכה לאלימה ואגרסיבית – הוא דפק את גופי בקיר, הרגשתי את נשיפת הזעם שלו על פניי, כמו שור כועס שמשתחרר מהתא שלו.
הוא רכן מעליי, כלא אותי בין הקיר עשוי לבנות מחוספסות לגופו הנוקשה. לא העזתי לפקוח את עיניי ולהביט לעיניו שוב, כל מה שראיתי היו הלהבות, השרפה, הגופות... האנשים שצעקו לעזרה ונשרפו, נכלאו בין הלהבות הרותחות שהוא הצית.
"את אוהבת אותי, ואת תצילי אותי מהבלאגן הזה כמו עורכת הדין שאת. אם לא..." אמר.
לא הבנתי למה הוא מתכוון, הוא הצית את השריפה, איך אני יכולה לסדר דבר כזה?
פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו במבט רך.
הוא מאבד את זה, הוא לא כאן.
העיניים שלו מזוגגות במבט מטורף ומפחיד, הוא נראה מעורער מתמיד, חלש ושברירי, אבל חזק ויציב מעל גופי. כף ידו מלאת הקעקועים תופסת את עורפי ומצמידה את ראשנו, מדביקה אותי אליו לפני שהוא נוגח בראשי – הראש שלי מקבל מכה גם מהקיר וגם ממנו, רעש הצלצולים מהמכה מכאיב וגורם לדמעה של פחד וחוסר אונים לרדת מעיניי. מה עשיתי לו? למה אני צריכה לסבול את זה?
אני רוצה שזה יעצר, שיגידו לי שזה היה חלום. שאף אחד לא מת, שלא ראיתי אנשים צועקים, שלא היה שום דבר חריג...
אבל זה לא קורה – הוא תופס את ראשי שמטלטל מצד לצד ומצמיד אותי לקיר, אצבעותיו לופתות את צווארי והוא מתרחק – מרים את גופי באוויר ולוחץ על גרוני.
אני פוערת את עיניי, ליבי מחסיר פעימה ואני מתחילה לפחד אפילו יותר.
הוא באמת השתגע, פאק!
הוא יהרוג אותי—
אני מעלה את כפות ידיי לידו, מנסה להיאבק באחיזתו הנוקשת עליי. אני מאבדת חמצן, קולות חנק בוקעות מגרוני, אני נהיית אדומה כל כך.. הלחץ משפיע על ראשי ואני רואה נקודות שחורות ממלאות את שדה רייאתי. מיד אני מנערת את ראשי ונועצת מבט לוחמני בעיניו.
"די..." אני לוחשת ולחוצת על כף ידו – אבל אין שם כלום בעיניו האכזריות, רק ריקניות ושיגעון. "אם לא תצילי אותי מזה, אני אהרוג את האח היקר שלך." נוהם בקול נמוך שנלחש רק לאוזני וממשיך ללחוץ על צווארי. הניצוץ בעיניו מבטיח שהוא מסוגל, שהוא יכול. ויותר מזה? מוכיח לי שהוא רוצה לרצוח אותו. ולא בגלל שהוא קשור אליי... בגלל שהוא רוצה לרצוח עוד. רוצח.
אני מזיזה את רגליי אחורה וקדימה, מנסה להגיע לקרקע הרחוקה כי הוא מרים את גופי באוויר.
אני לא אצליח לשמור על הכרה עוד... אני אתעלף. "לא-" הוצאתי בפליטת פה חדה, הנדתי בראשי ונתתי לדמעות אימה לרדת מפניי בקצב.
"ששש" התקרב אל פניי בקרבה מפתיעה, נשף אוויר על דמעותיי וניסה לייבש אותן. הוא נסה להתכחש לשגעון שלו, מנסה להעלים את הדמעות... "אל תוותרי עליי, רכוש יקר שלי... את שלי." סינן.
ההבנה נפלה לתוכי כמו אבן שמתנגשת בראש. למה לי להתנגד עוד? ואם אני אצליח לתמרן אותו לטובתי? אני חייבת לנסות.
"כן...כן- אני שלך!" זעקתי והתפתלתי, הרמתי את עיניי לשמיים הכחולים, העננים כל כך יפים – אבל קשה לי לראות אותם עם כל הנקודות השחורות האלו...
"אני מופתע, את מסכימה איתי? את מסכימה להודות באמת?" אני שומעת את קולו, הלחיצה שלו הופכת ללפיתה חלושה.
אני מנצלת את זה מיד – שואבת את האוויר לראותיי ונושפת באיטיות, רואה איך שדה ראייתי חוזר להתבהר בנקודות שמתפוגגות.
אני מסתכלת שוב לתוך עיניו האחוזות טירוף, יודעת שלא נותר לי ברירה אלא לשחק את המשחק. "אם את שלי... למה היית על מדים כשפאקינג אסרתי עלייך?!" מטיח את גופי במכה שלא ציפיתי לה כלל.
לא... חשבתי שכמעט הצלחתי לרכך אותו, אבל הוא טוב ממני, הוא מבין את שפת גופי, הוא קורא אותי ומפעיל הכל נגדי.
אין לי סיכוי.
"אני רק רציתי להיות שוטרת!" צעקתי בכאב, משקרת כל שקר שעולה לראשי. "תרחם עליי, הם לא קיבלו אותי לתפקיד גם ככה... אני לא שוטרת ולא אהיה." אמרתי באכזבה מזוייפת.
כשהייתי ילדה קטנה זה היה החלום שלי, להיות שוטרת. אבל גדלתי בבית המשפט, הפכתי לילדה כשרונית עם פה חד שיורה חצים. סבא לא אהב את החלום הזה ודרך לי עליו, הוא אמר לי שזה מסוכן, שזה חלום שיטחי ומטומטם של כל ילד... כמו הילדים שאומרים שהם יהיו רופאים.
טוב, אז עד כה, הוא צדק. אני עורכת דין, ואולי יש לי את היכולת להיות שוטרת – אבל בסופו של יום אני לא.
"אז מה עשית שם?!" הטיח בי שוב, מתחיל להזיע ממאמץ להשאיר אותי באוויר.
רגליי זזות ומנסות לתפוס את מותניו כדי להישען על משהו - אבל הוא מתרחק ממני.
"דיברתי עם וויל! אני נשבעת!" זה לא שקר, אבל גם אין לי מה לומר, אני חייבת להציל את עצמי ממנו עכשיו- "אני אוהבת אותך! לעולם לא אעשה משהו שתאסור עליי..." עדנתי את קולי ומצמצתי בריסיי הבהירים אליו, מנסה לפתות אותו אליי, להרגיע את הסערה שלו לפני שהוא ירצח אותי.
"את צודקת, את לא." קבע בקול אכזרי, עיניו האפלות נצצו בהחלטה גורלית שגרמה לליבי להחסיר פעימה וכמעט להתפוצץ מפחד טהור וקטלני.
הוא שלף משהו מכיסו האחורי, והראה לי אותו ברגע מהיר – אולר מבריק וחד, ארוך ומשפד... ואז האולר הקריר חתך את עורי באמצע הצוואר לפני שהוטחתי על הרצפה המלוכלכת בזריקה כמו כלבת אשפתות, הרגשתי את השריפה בצווארי וראיתי את נעליו השחורות של לואי במעורפל.

הפחד הגדול מכל התגשם.