היכון הכן צא

פרק 50 - רוס:

על הגלגל ענק, כשריילי נכנסת פנימה אל התא ומתקרבת לישיבה מולי כשהיא זזורקת אליי חיוך ביישני של ילדה, אני מרגיש איך ליבי פועם חזק יותר. התא בגלגל ענק בצורה עגולה, כמו קרוסלה. הוא צבוע בצבע כתום בהיר ועל המושבים יש כל מיני משפטי אהבה ומסביבם לבבות אדומים בכל מיני גוונים.
אנחנו נהיה לבד סוף סוף, כשאין לה דרך לברוח עם תירוצים מספקים. כי שום דבר לא יספק אותי יותר מרק להיות איתה. היא תתמודד איתי בכל הכוח, לא תהיה לה ברירה להכיר בעובדה שהיא מתאהבת בי כמו שאני בה. ולאט לאט אני חושב שאני משכנע אותה להאמין ולהסתדר עם הרגשות שלה, להכיר בהם באמת.
תפסתי את מותנה של ריילי ממש לפני שהתיישבה על הספסל הכתום של התא בגלגל. משכתי אותה ישירות אליי והושבתי אותה על ירכיי. ידיה נכרכו סביב צווארי בבהלה וראשה נפל על חזי.
חיוך זחוח עלה על שפתיי. "לאן את הולכת?" שאלתי בשעשוע. ידיי מלטפות את צד גופה בליטופים משכרים.
היא מרימה את ראשה מחזי ומבט מבט עם מעט זעף מזויף על פניה, "חשבתי ש- לא משנה." היא מסמיקה שוב ומעבירה את ידה על שיערה הפזור והמבולגן. נראית כל-כך טוב מתחת לאור האדום שדולק מעלינו בתא.
הגלגל מתחיל לפעול ואנחנו עולים למעלה באיטיות.
אני מחייך אל ריילי חיוך קטן וכנה ומעביר את כף ידי על גבה, על מותנה ועל בטנה, הכל קורה כל כך לאט בעזרת אצבעותיי שהיא מתחילה להישען יותר על גופי ולשים את מצחה על שלי כשידיה העדינות והחלקות מלטפות את כתפי השריריות מבעד לחליפה שלבשתי לכבודה.
זה מרגיש אינטימי ברמות שאני לא מכיר. מעולם לא רציתי בחורה כמו שאני רוצה את ריילי, אף פעם בחיים שלי לא הרגשתי את השיכרון הזה, התחושה של הבית כשאנחנו יחד.
זה מופלא, זה אחר, אפילו ממכר.
"מה אנחנו עושים?" היא שואלת בלחישה אץ השאלה הכל-כך גדולה ומצמררת, עלולה להיות מפחידה אך גם מאתגרת. למה? כי כל זה אסור, אסור לי לגעת בה, אסור לי לרצות אותה.
אבל אני רוצה אותה בכל זאת... ואני אקח אותה. אף אחד לא יעמוד בדרכי עוד.
אחרי שהודיעו לי על הפיצוץ בבית המשפט, הפחד שהרגשתי... זה היה הפחד לאבד אותה.
אני לא יכול לאבד אותה. אני לא.
"מה שאנחנו רוצים לעשות." אני משיב בפשטות, מעביר את כף ידי על לחיה ומקרב אותה אליי יותר מהצוואר.
ריילי ממצמצת אליי בעיניה היפיפיות, כל-כך כחולות ובהירות, מלאות משיכות מכחול ופס כהה מסביב...
היא מרהיבה, מהממת שאני מסונוור.
בבקשה אילמת עם עיניה היא מושכת את רגליה ושמה לצדי גופי, מתיישבת עליי כשידיה הקטנות מלטפות את כתפי באיטיות ולומדות את מבנה גופי בדייקנות.
״העיניים שלך כל-כך ירוקות בתאורה האדומה...״ היא לוחשת לשפתיי, כף ידה הימנית מתחילה לטפס על צווארי בתנועת גרירה איטית ומפתה.
ליבי פועם חזק בחזי, הולם באוזניי חזק ועוצמתי שאני חושב שתכף הוא יצא אליה.
"השיער שלך כל-כך בהיר ומהפנט בתאורה הזאת. אני אוהב אותו." אני מלטף את גבה בשתי ידיי, מהדק עליה את אחיזתי ומבקש עוד קירבה.
"אני רוצה נשיקה," היא לוחשת לשפתיי בקול עדין. שפתיה הרכות והמלאות נוצצות עם הגלוס הוורוד. בטני מתהפכת.
זאת פעם ראשונה שהיא רוצה להתנשק, שהיא מבקשת, שהיא תנשק אותי בכל הכוונה...
אני מהמהם אליה בסוג של הפנוט, שבוי שלה לחלוטין. אני מעלה את ידי גבוה יותר על גבה בליטוף ואז דוחף אותה מטה אליי באגרסיביות - מצמיד את שפתינו בהתנגשות.
התא עוצר בדיוק ברגע הזה, משאיר אותנו מול הנוף מלא האורות. קולות האנשים לא נשמעים יותר לאוזננו והשקט ממלא את הכל.
רק נשימותיה של ריילי על שפתיי, נשימות כבדות ורכות... ידיה מלטפות אותי, אחת על לחי ואחת יורדת באיטיות על חזי, מרגישה את השרירים תחת כף ידה.
אני תופס את התחת שלה ומצמיד אותה אליי מהאגן, מצמיד את חזה אל חזי בחיכוך אגרסיבי. "פאק," היא לוחשת לשפתיי ומניעה את אגנה על הירך שלי.
אני נושך את שפתה התחתונה ומוצץ אל פי. "את משגעת אותי, אני משתגע ממך..." אני גונח לשפתיה ומניע את כפות ידיי על התחת שלה, חופן אותה מבעד למכנס הצמוד. "את שלי." אני פולט, מרגיש איך הלב שלי נוסק בפעימותיו.
"אני שלך, אני רוצה להיות שלך," משיבה בלהט שלא מצליחה לעצור, קולה נמוך ומגורה.
"אמרתי לך שתהיי שלי בסוף הערב." אני נוהם ומטיח את גבה על הספסל הכתום כשגב כף ידי סופגת את המכה. אני רוכן מעליה במבט מזוגג, מרגיש פראי מתמיד.
רגליה נכרכות סביב אגני בקושי בגלל הצפיפות אבל היא מצליחה להיצמד אליי.
אני מנשק את צווארה, לשוני חוקרת את נקודת הדופק בשקיקה ומוצצת את עורה המתוק אל פי. "אני מאוהב," אני לוחש, לא מצליח עוד לסיים את המשפט שאני באמת רוצה לומר.
קשה לי לומר אותו בשלמותו ׳אני מאוהב בך...׳ אבל זה יקרה כשזה יקרה, אני לא לחוץ.
"את רוצה את זה, ריילי? את רוצה אותי?" אני לוחש לאוזנה ומלקק את התנוך בעדינות. ריילי זורקת את ראשה על הספסל, נשימותיה כבדות, חזה עולה ויורד באיטיות ורגליה הארוכות זזות בתנועות משיכה על אגני, כאילו מבקשות ממני לטפס עליה.
"אני רוצה אותך, רוס. קח אותי, אני שלך." לוחשת ומנשקת את צווארי. ידיה עוברות על שרירי בטני וחוקרות אותי לעומק, משרטטות את גופי בשקיקה. עורי נע מתחת למגעה העדין.
היא משפיעה עליי ואין לה מושג כמה.
ליבי וליבה צמודים אחד לשנייה, אני מרגיש את הפעימות שלה על הפעימות שלי, ביחד. "בבקשה..." היא לוחשת לאוזני כשאני לא משיב, ופותחת כפתור אמצעי בחולצה המכופתרת, פועלת בזריזות - מחדירה את ידה מתחת לבד ונוגעת בי ישירות.
צמרמורת נעימה מתפשטת בכל גופי וזקפה כואבת מתחילה לדחוק את הריצ'רץ' של המכנס.
"אני אקח אותך." אני מעביר את כפות ידיי על מותניה ומכניס יד מתחת לחולצה, מלטף את עורה בעדינות וזהירות. אני מביט לתוך עיניה, מסתכל על הכחול המהפנט שנראה מומס ומשתוקק.
היא צריכה אותי כמו שאני צריך אותה עכשיו, זה משגע אותי.
הגלגל ענק מתחיל לרדת למטה, האור האדום מעלינו מהבהב פעם אחת ומודיע על ירידה.
הכל כאן מיוחד בשביל יום האהבה, או משהו כזה. הם הכינו קרנבל שלם לזוגות וידעתי שריילי תתלהב בדיוק כמוני אז לקחתי אותה לכאן.
רציתי לראות אותה מחייכת וקיבלתי את זה.
את החיוך הגדול שהיה על הפנים שלה ברכבת הרים אני לא אשכח לעולם. זה היה חיוך פראי ומאושר, כזה שנחקק בזיכרוני לעד.
"אנחנו יורדים, אין זמן כאן," אני מתנשף כשידה יורדת נמוך יותר, כמעט פותחת עוד כפתור. "ברכב נעשה כל מה שנרצה, בואי." אני מושך אותה ממותניה ומושיב עליי, מעביר את כפות ידיי על שיערה הפרוע ומחייך אליה ברשעות.
היא מבולגנת אפילו יותר עכשיו.
"אל תצחק עליי!" דורשת, חיוך גדול עולה על שפתיה והסומק העז על לחיה משנה משמעות.
"אני אצחק כמה שבא לי, גברת סילבה." אני אומר בהתרסה ולופת את התחת שלה בגסות.
היא מכפתרת את חולצתי בחזרה ומחייכת אליי בביישנות, עיניה מלאות באורות כתומים, אדומים וירוקים ככל שאנחנו יורדים מטה.
"אני הולך לאהוב את הרכב החדש שלי אחריך, נכון?" אני שואל ומצמיד במהירות את שפתיי לשלה כשידי משתחלת לעורפה ומושכת אותה אחורה, מנגישה לי את שפתיה הרכות.