היכון הכן צא

~ פרק 13 ~

סליחה שלא היה פרק, היו לי יומיים סיוט אבל עכשיו הכל בסדר. תהנו מהפרק ואשמח אם בסוף תגידו מה חשבתן עליו.❤️

******

״תכניס אותי. כשוולטר יגיע תשאיר אותו בחוץ, אני אכניס אותו אחר כך אם יבוא לי.״ אני זורקת את כוס הקפה השניה שלי להיום בפח בכניסה לחדר החקירות ומסתכלת ברצינות לתוך עיניו של השוטר הנמוך ממני. שיערו השחור מסורק לאחור, יש לו זקן ארוך ומתולתל בצבעי שחור-לבן, בתוך פיו יש קיסם שיניים עשוי עץ שכבר נשבר, ואפו גדול ונפוח.
״וולטר מכובד אצלנו, גברת סילבה... אני לא יכול שלא להכניס אותו.״ ממלמל בלחץ ומשפיל מעט את עיניו.
אני מחייכת חיוך מתוק ומסתכלת לתוך עיניו בזדוניות ושובבות, ״וולטר הוא נספח לתיק הזה, הוא לא חלק מהמקום הזה.״ אני אומרת, ממצמצת כמה פעמים בתמימות, ״אני מנהלת את התיק ואם בעוד שניה בדיוק אתה לא תפתח את הדלת ותביא לי את לואי לחקירה - אני אגיש תלונה לבוסית שלך... לזואי.״ אני אומרת באיום. כולם יודעים שאני וזואי חברות טובות. תמיד רואים אותנו הולכות יד ביד במסדרון, או שרות ביחד במשרד שלה, וגם לפעמים מעבירות אסירים, למרות שזה אסור.
״בסדר, גברת סילבה-״

״אל תפתח לה.״ קול גברי וחד משמעי בקטע מצמרר עוצר את הכיף שהרגשתי, בדיוק שניה לפני שבאתי להיכנס לחדר המזורגג.
אני מסתובבת בזעם לכיוון הקול, רוקעת ברגלי, מאגרפת את ידיי על המסמכים וצופה ברוס הולך לכיוונינו.
הוא לובש חולצה ירוקה עם שרשרת שחורה עליה וגינס שחור. הצמידים השחורים והלבנים על פרק כף ידו זזים מצד לצד כשהוא מנער את ידו לצידי גופו והולך אלינו בצעדים קשוחים וכבדים עם נעליו הלבנות.
״את נשארת איתי בחוץ. אתה נעלם.״ פוקד במילים קצרות כאילו חסר כוחות להרבות במשפטים. הטלפון בידו השניה נעלם לכיס הקדמי שלו בין רגע כאילו עשה קסם.
אני מסתכלת עליו באדישות, מגלגלת את עיניי ומצמידה את המסמכים לחזי.
״תמשיכי ככה עוד הרבה זמן?״ רוטן, קולו אדיש אך אני מבינה שהוא גם ילדותי, מתלונן כמו ילד קטן בגן.
אני מעלימה את החיוך שרוצה להתפרס על שפתיי. ״נעמוד כאן עוד הרבה זמן?״ אני עוקצת, מסתכלת עליו במבט לא מרוצה ותוקפני.
לפתע, הוא מרים את ידו מעלה, הצמידים מרשרשים מהמהירות והוא תופס בזרועי - מושך אותי לגופו כשהוא מתקדם בכמה צעדים גדולים לקראת הדלת ליד - פותח את הדלת ליד חדר החקירות כאילו מכיר כאן הכל וסוגר אותה בטריקה, נועל במהירות ועם אצבעותיו מצמיד את גופי אליה כשהוא נשען מעליי.
נשימתי נעתקת, ליבי פועם במהולומות כמו פטיש מצלצל על מתכת. אני לא יודעת מה הוא מנסה לעשות אבל כל ההכוונות האלה שהוא עושה בגופי גורמות לשיערי לסמור, לצמרמורת במורד גבי ולכיווץ מוזר בבטני.
הוא משגע אותי בכוונה, נותן לי את הרגשת גופו השרירי והגבוה על גופי, מוחץ אותי לדלת.
״את ברחת ממני בבוקר ואני לא אוהב שבורחים ממני.״ מסנן בעצבנות, מילותיו קשיחות כאבן כשהוא כמעט לוחש. פניו רחוקות מפניי מספיק בשביל שלא אאבד את זה.
״מזל שאני לא עובדת אצלך.״ אני מחזירה בהתרסה, מביטה בו במבט מתגרה ומעצבן שמחרפן אותו יותר.
״תקשיבי לי טוב-״ מצמיד אותי חזק יותר לדלת ונצמד אליי עם ראשו, כפות ידיו נפרסות על דלת העץ שמאחורי. ״את תפסיקי להיות עקשנית, אני אורח שלך, לא השטן. אנחנו נסיים את התיק הזה ואני אעלם בחזרה למיאמי, לא תפגשי אותי יותר.״ מסנן בזעם, ״תתנהגי אליי בכבוד, כמו שמגיע לכל אחד אחר שהוא לא אני. איפה העקרונות והערכים שלך כשבאמת צריך אותם?״ מרים גבה ומסתכל עמוק לתוך עיניי הכחולות.
המילים שלו פוגעות איפשהו, גורמות לשאלות לצוץ, לתהיה קטנה להופיע בפניי - תהיה שנמחקת במהירות. מילותיו משפיעות עליי אבל אני לא אראה את זה, אין מצב.
במקום אני נזכרת במשהו אחר - כמו כל בחורה אפשרית. ״הסתכלת במראה כשבאת לשפוט אותי? כי אני זוכרת שכשראיתי אותך בפעם הראשונה גרמת לאמא שלי לבכות.״ אני הודפת את חזהו בעזרת שתי כפות ידיי.