היכון הכן צא

~ פרק 44 ~

הפצע בצווארי שרף, גופי היה חלש, הראש שלי כאב ואפילו הגב טיפה. אבל שום דבר לא הפריע לי להביט ברוס נוהג את הדרך לבית שלי, מגיע לחווה של הוריי ומחנה בפתח ביתי.
הנהיגה שלו הייתה שלווה, הוא שט על הכביש באיטיות ועבר את הכביש המהיר בוויב רגוע ומטריף חושים כששם על עיניו משקפי שמש.
שמתי לב למבטים שהוא שלח אליי, לדאגה שנצצה בעיניו החדות דרך המשקף הכהה, בדרך שבה בחן את הפצע בצווארי.
עדיין יכולתי להרגיש את טעם פיו בתוך פי, וזה היה מדהים... היכולת לטעום גם עכשיו את הטעם של לשונו שעברה על לשוני בתאווה. כל גופי עקצץ ורצה לקפוץ עליו כאן ועכשיו, לשבת עליו בתוך המכונית – אבל לא מצאתי שום כוח בגופי, לא נפשי ולא פיזי. אני תשושה... אני לא ישנה לילות שלמים בלי סיוטים, אני ערנית בצורה מותחת שרירים וכואבת, אני מותשת, הכוחות שלי אזלו.

עכשיו אנחנו בבית, אני יושבת על השיש הקריר, טיפה המומה כשרוס בין רגליי עם כל גופו השרירי, ראשו ממוקד על אצבעותיו שמטפלות בדייקנות בצמר הגפן ושמות עליו חומר חיטוי.
עיניי עוקבות אחרי כל פעולה שהוא עושה – המתח ממלא את גופי המכווץ בפחד מהכאב שעומד לבוא.
"בתור לוחם, תמיד כשהייתי נפצע היה לי ולכל השוטרים את הרגע שפחדנו לקבל עזרה." התחיל לומר, הרים אליי את עיניו כשכל הרגשות היו מרוחים שם – נותנים לי הצצה לתוך נפשו לרגע כנה ורגוע. "אין לך מה לפחד, תחשבי על משהו אחר, משהו שאת אוהבת. וזה יעבור מהר." הבטיח. הנהנתי בגרון חנוק פעם אחת והרמתי את מבטי לתקרה הלבנה שלי במטבח, האור הכתום דלוק מעל הבר, נותן תחושה של רוגע.
רוס הרים את ידו וטפח על הפצע שלי בעדינות, כף ידו השניה מרגישה כל כך לוהטת כשהוא עוטף איתה את עורפי ומצמיד אותי אליו, מחטא את הפצעים שלי.
למרות שאני יושבת על השיש, רוס עדיין יותר גבוה ממני - לפחות בראש אחד, וזה פאקינג מדהים.
פלטתי נשיפת הפתעה מהכאב, המקום היה רגיש כל כך ועורבב עם כל הקרבה אליו... הרגשתי על קוצים גם בלי הפצע הזה.
"קרנבל, שיערות סבתא, כדור פורח, צניחה חופשית... אהממ... שוקולד נמס על וופל בלגי..." המשכתי למלמל דברים, דמיינתי אותם כשהכאב המשיך ככל שרוס טפח על עורי הפצוע.
הוא המשיך לאורך כל החתך, מצד אחד על לקצה. "צניחה חופשית?" שאל עם גיחוך קטן, שמעתי את הציניות המרושעת נוטפת מהטון שלו.
הורדתי את מבטי מהתקרה אל פניו וראיתי את הגבה הזקופה שלו עליי, כאילו מפקפק בי.
"אתה חושב שאני לא יכולה?" שאלתי וחייכתי חיוך מהוסס ומאולץ.
"את יכולה הכל." אמר ברצינות והוריד את עיניו בחזרה לצוואר שלי.
"הכל?" הרמתי גבה בזלזול.
הוא אוהב להמציא שטויות היום, הוא אמר הרבה דברים... שיכר אותי תחת ההשפעה של חום גופו ברכב, ואחר כך בטעם שפתיו המושלמות והמשורטטות כל כך שבא לי להעביר עליהן את האצבע שלי.
כמו היום ההוא שהכנסתי את אצבעי לתוך פיו... אבל אז לא חשבתי עליו ככה.
רוס טפח יותר חזק על הפצע. "איי!" זעקתי ותפסתי את פרק כף ידו בידי הקטנה, מנסה להרחיק אותו ללא הצלחה.
"שקט. אל תזלזלי ככה בעצמך." אמר וחזר לטפל בי בעדינות מופתית כשעיניו הירוקות נראו קרות ואדישות כלפיי. למה הוא אדיש? עשיתי משהו לא בסדר? אמרתי משהו?
בלעתי את רוקי וחייכתי חיוך קטן וכנה, מרגישה את מילותיו חודרות לליבי וממלאות אותי בתחושה חמימה. הוא מאמין בי.
"זהו," אמר לאחר שסיים את החיטוי, הסתכל על צווארי והנהן פעם אחת, נראה מסופק מעצמו. "תודה לאל..." מלמלתי בזעף, שמתי את ידיי לצידי גופי על השיש ודחפתי את גופי קדימה – גופו של רוס נצמד אליי בחדות מפתיעה ומסחררת, הדביק את גופי אל גופו בדיוק כשכפות רגליי היחפות נגעו בפרקט העץ הקריר של הבית שלי.
גבי הוצמד לשיש, ראשו של רוס ירד עליי ומבטו ההירוק נראה זועם מתמיד.
השתנקתי ומצמצתי כמה פעמים, מנסה להבין מה קרה. "מה- מה עשיתי?" שאלתי בקול קטן לאור מבטו. ידעתי שעשיתי משהו... הוא הולך לדבר על מה שקרה?
הוא שחרר נהמה ממעמקי גרונו, קול שהיה משהו בין תסכול לאכזבה ממוטטת. ידו השתחלה לתוך שיערי ועיסתה את ראשי בעדינות, נזהרת על הפצע בראשי שהוא מצמיד את מצחו לשלי ומביט לתוך עיניי עם מבטו העוצמתי ומלא החוזק.
"יש לך מושג כמה מזל יש לך?" סינן בקול נמוך ומלא אזהרה, "הוא היה עלול לפצוע אותך, עוד סנטימטר אחד פנימה לצוואר שלך עם האולר המזורגג ואת היית מאבדת כמויות לא נתפסות של דם, ריילי. את מבינה את חומרת העניין או שאת משחקת את הסתומה?" הטיח בקולו הגברי והמחוספס.
גופי נרעד תחתיו, עצמתי את עיניי והסטתי את מבטי בכאב. לא ננזפתי אף פעם, אף אחד לא התעסק איתי בכלל או הרים עליי את הקול שלו בכוונה להטיף לי. אבל רוס? רוס כן עושה את זה, וכנראה שהוא צודק.
פניי האדימו תחת מבטו הכוחני, יכולתי להרגיש שהוא מפוצץ במילים להוציא, לשפוך עליי את הרעל של הזעם שלו.
הוא דאג לי כל הדרך הביתה, אבל שתק, וזו כנראה התוצאה אחרי שסיים לטפל בי. מצמצתי את הדמעות הבודדות מעיניי והרמתי אליו מבט לוחמני, רציתי למחות על דבריו, להרים את עצמי בחזרה לעמדת הכוח שלי. עיניי הכחולות הסתכלו עליו בהתרסה, אבל הוא אפילו לא הניד עפעף.
"אל תסתכלי עליי ככה, את פחדת ממנו, ראיתי מרחוק כמה את רועדת מהמגע שלו. זה לא סתם רומן ביניכם כמו שאמרו בבית המשפט, למעשה זה לא רומן בכלל- את פשוט היית אדיוטית וחסרת אחריות! היית צריכה לומר משהו, להתרחק, לא להמשיך איתו אחרי שהוא העיז להסתכל עליך במבט של פאקינג חולה נפש!" נהם כשהרים את קולו מעל הדממה. הוא התרחק מגופי בפתאומיות, ידיו התכווצו לאגרופים ויד אחת עלתה לפיו כשהוא נשך אותה והפנה לי את גבו בזעם שהוא מנסה לעצור.
התנשפתי בחוזקה, התרחקתי באיטיות מהשיש וניסיתי לעקל את כל המילים הקשות.
למה לא אמרתי שום דבר? זאת השאלה הגדולה, אבל את האמת שאין לי מושג. הרגשתי לבד בתוך כל זה, רציתי להאמין שאני יכולה להתמודד עם כל ההודעות, האיומים, המכות...
נכשלתי כישלון חרוץ.
"אני צריך אלכוהול." לחש לעצמו, העביר את ידיו בשיערו החום-שוקולד במעין שיגעון והלך מצד לצד, עובר לסלון. גבו נמתח בתוך החולצה הלבנה שלקח מהמזוודה שלו כשהגענו הביתה, שריריו שהתקשחו מכל סערת הרגשות נראו בולטים יותר ויותר.
רציתי להעביר עליו את ידיי, להרגיע אותו בין זרועותיי ולומר שאני בסדר... אבל זה לא ראוי, זה לא הזמן, ולהגיד שאני בסדר יהיה שקר גדול לפרצוף שלו.
"יש בארון מצד שמאל." אמרתי בקול חנוק מדמעות וסירבתי להביט בו כשהסתובב אליי בחדות כמו חיה, כמו אריה בכלוב ואני שם איתו בפנים. הוא הלך לארון שמעל ראשי במהירות, ריח הזיע שנדף ממנו היה מסריח מעט אבל באיזשהו אופן הערכתי את זה, הוא מזיע אפילו יותר ממה שהיה בחוץ והכל בגלל שהדאגה שלו מטריפה אותו.
דאגה שלו כלפיי... וואו.
הוא הוציא את בקבוק הוויסקי החריף מהארון ביחד עם כוס אחת, התרחק ממני והתיישב עם גבו אליי על כיסא הבר.
"מה איתי? אני גם רוצה." אמרתי בלחש, "תמזוג לי." קבעתי, הורדתי עוד כוס וסגרתי את הארון – מה שהוא לא עשה, או טורח לעשות.
הנחתי את הכוס על הבר והתיישבתי מולו בעיניים מושפלות. לא מחזירה לו מבט עוד כי ידעתי שהוא יראה את הדמעות הנוצצות בכל הכחול של עיניי.
הוא מזג לשנינו, שקט בצורה מעוררת חשד.
"אל תשתי הרבה." אמר בקול רציני, "קורה שלחה לי הודעה שהיא באה בקרוב עם עוד מישהי, עדיף שאת תהיי הפיקחת מבינינו."
"אה... שכחתי מהן." מלמלתי לעצמי באנחה ולקחתי את כוס הוויסקי לבין שפתיי, הזזתי את הנוזל החריף על לשוני ושתיתי באיטיות. הוא מדבר על לנדה ואמא, הן היו צריכות להיות פה כבר אבל כנראה אמא לקחה אותה לראות את אבא לפני.
רוס שתק, ציפיתי שיהיה סקרן וישאל שאלות, אבל הוא לא שאל כלום. במקום, הוא פשוט קם, כמעט כאילו הוא לא יכול לסבול את הקרבה אליי עוד ונעלם אל הסלון בצעדים איטיים ביחד עם כל הבקבוק שלי בידו.
כיווצתי את גבותי בבלבול, הרגשת האשמה הרגה אותי. שמעתי את החלון של הגינה נסגר אחרי שהוא יצא החוצה, השאיר אותי בבית לבד עם כוס וויסקי חריף כשאני בוהה בחלל ומסובבת את הנוזל החריף בתוך הכוס מצד לצד.

אני אוהבת אתכן❤️