היכון הכן צא

~ פרק 41 ~

הסתכלתי על העצים עוברים במהירות לנגד עיניי, כולם ירוקים בהירים וגבוהים. השמש זורחת בשיא היום, נותנת לבניינים שמאחורי כל העצים מראה צהבהב חלק יותר. כל החלונות בבניינים נראו חשוכים בשיא היום, מידי פעם היה אפשר לראות צלליות של איזו אישה רצה אחרי הבן שלה, או אפילו לראות זקן יורד במדרגות בכוחות עצמו כשאף אחד לא עמד לצידו.
למרות כל מה שקורה בחיים שלי – הרגשתי טוב, הרגשתי שמחה. אחרי הנשיקה שלי ושל רוס... אני חושבת שאין לי מה להכחיש ביני לבין עצמי. התחושה הייתה עילאית ואני רוצה יותר, כבר תקופה שאני שמה לב לזה ומתעלמת מעצמי בגלל הסביבה.
אבל אולי הגיע הזמן שאני אקח אותו לעצמי?
הוא נישק אותי, הוא התקרב אליי ובא לבית חולים לראות אותי, לראות שאני בסדר... כי הוא דאג לי. המחווה הזאת כל כך נגעה לליבי, הוא דאג כל-כך, ראיתי את זה בעיניו הירוקות והיפייפיות שנעצו בי מבט טיפה כועס. לא הייתי בטוחה איך הוא יודע על הפיצוץ – אם סיפרו על זה בחדשות או שאמא אמרה לו משהו.
המונית נסעה במהירות לתחנת המשטרה הידועה שבה העברתי את רוב ילדותי.
ליבי דפק מהתרגשות, הביטחון לגבי התיק הזה כאילו התחיל לבנות את עצמו מחדש, הרגשתי שאולי למרות כל הפחד והאימה מלואי... אולי אני בכל זאת יכולה ומסוגלת לעשות את זה. אני אלחם כמה שאני יכולה. אני אלחם בפחד שלי ואתמודד איתו, כמו תמיד.
המונית נעצרה מול תחנת המשטרה, הנהג נשא אליי עיניים מלאות ציפייה לתשלום כשאני הושטתי לו את הכסף שלו. חייכתי אליו בהוקרת תודה, "תודה רבה," הנהנתי בכבוד ויצאתי מהרכב כשאני טורקת את הדלת בעדינות מאחורי. התקדמתי לתוך תחנת המשטרה בלבוש שאמא בחרה לי – שמלה קיצית קצרה בצבע לבן, גזרה קצרה ונחמדה. שיערי נשאר פזור על גבי וריח השרפה עדיין יצא ממני. נראיתי כמו תאונה מהלכת – אבל אני אשתדל להיות דיסקרטית, אני חושבת...
במקום להיכנס מהדלתות הראשיות של התחנה ולמשוך את כל תשומת הלב, הקפתי את התחנה מבחוץ. נצמדתי לקיר האבן בשקט והפנתי את ראשי להציץ לכיוון הכניסה האחורית. הכל שקט באזור הזה של תחנת המשטרה, אנשים לא עוברים כאן אלא אם כן הם צריכים משהו חשוב באמת.
איש תחזוקה יצא בדיוק מהדלת – חולצתי הכחולה מבריקה עם לוגו של חברת התחזוקה שהתחנה משכירה, כרס גדולה מנעה טיפה מהחגורה לעשות את העבודה שלה ובידו הוא החזיק מטאטא כביש בעל קצוות עבים במיוחד. הוא המשיך להתקדם בכך שהפנה לי את גבו ונתן לדלת הירוקה והמבריקה לזוז אחורה וקדימה עד שהפסיקה לזוז – והוא נעלם מהשטח.
יצאתי מצד הקיר והגעתי למול הדלתות הירוקות, שמתי עליהן את שתי כפות ידיי ודחפתי.
זה היה כבד, יחסית לדלת רגילה, הייתי צריכה לנשוף אוויר ולדחוף את כל המשקל.
הסתננתי פנימה בתנועה חמקנית ונכנסתי לתחנה. המקום הראשון שראיתי הוא חדר התחזוקה. דליים בכל מקום אפשרי בכל מיני צבעים כמו וורוד וכתום, מטאטים עבים של שטח או כביש וכאלה של בית, סחבות תלויות על חוט שנמשך מקצה לקצה בחלל, ועוד כל מיני ספסלים ישנים של חדרי חקירות. נשפתי אוויר וניסיתי לשמור על שקט ככל שיכולתי.
נהנתי מהסודיות של המשימה הקטנה שתכננתי מאוד – לראשונה שום מבט לא קידם אותי בכניסה, שום שאלה לא ציפתה לתשובה ושום משימה לא הייתה צריכה להתבצע בתחום העבודה.
אני לא אמורה להיות פה טכנית... אני אמורה לנוח בבית, לשכב במיטה ולתת לפצעים שלי להתרפא, אבל מי יעצור אותי? אני חייבת להשיג את המידע עכשיו.
כשעיניי קלטו עגלה כחולה מלאה במדי שוטרים של תחנת המשטרה מיהרתי לרוץ בצעדים כמעט מרחפים עד שהגעתי בשקט לעגלה ושלפתי לי מדים במידה M.
חייכתי חיוך גדול וטורפני, "מי אמר שאני חייבת לעשות דברים חוקיים כל החיים, אה סבא?" שאלתי את עצמי בלחש מלא שיעשוע וזימה. ניערתי את המדים ותליתי אותם על זרועי כשאני ממשיכה להתקדם במסדרון.
פתחתי דלת לבנה בצד ימין ונכנסתי פנימה במהירות. סרקתי בעיניי את החדר החדש – חדר תמיכה של תחנת המשטרה. היו ספות בצבעי ורוד וסגול, פופים בצבעי חום ופופים בצבעי אפור. הכל כל כך מושקע כאן... למה אין כאן אנשים?
במהירות הרמתי את השימלה מעל ראשי – נשארתי בהלבשה תחתונה מעוצבת תחרת גלים בצבע אדום. חייכתי בשובבות ופתחתי את כל הכפתורים בגופיית המדים – ממהרת ללבוש עליי את המדים ולצאת מהחדר המעוצב כמה שיותר מהר.
פתחתי את הדלת לכיוון הלובי – ראיתי את מאט מדבר עם זואי כשהם נשענים על הדלפק עשוי עץ בצד התחנה ומסוחחים בעצבנות, כל התחנה הולכת מפה לשם, הטלוויזיה הקרינה שידור של בית המשפט ותמונה שלי ושל אטיאס בצד המסך.
כיווצתי את גבותיי וסגרתי מעט את הדלת – מנסה להציץ על החדשות מבלי להיתפס.
"לצערנו, עורך הדין אטיאס נפטר בפיצוץ..." שמעתי בקולות רחוקים ממני, "כן, כן. עורכת הדין ריילי סילבה כבר השתחררה הביתה, נפצעה קל לעומת האחרים." השדרן אמר בחיוך, נראה מבוגר עם הקרחת הגדולה כמו קערה על ראשו הלבן.
לא.
לא,לא,לא,לא... אטיאס מת...איך זה קרה? איך האבטחה לא בדקו את המקום לפני המשפט של לואי? זה הרי ברור שזה תיק פלילי וצריך סריקה מעוכבת על הכל, לא משנה מה.
אני מניחה שהזניחו את זה וזה עלה בחייו של אטיאס. אולי לא חיבבתי את אטיאס, אפילו רציתי לחשוד שהוא משוחד מכיוון שהכל היה מוזר מידי, אבל זה לא היה עד כדי כך.
נהנתי מהוויכוחים שלנו, נהנתי מהיכולת שלו לדבר מולי בקול היהיר ומציק שלו, היכולת להביא עליי כאלה הוכחות לגבי החיים האישיים ולהוציא אותי עצבנית מהעבודה, אפילו מאותגרת. חיבבתי את זה.
לא רציתי שיקרה לו משהו רע... אני עדיין לא מאמינה שהוא... שהוא מת. אז מה, מעכשיו לא יהיו לנו משפטים ביחד? הוא לא ילחם איתי על לקוחות? זה העציב אותי.
לפתע כף יד זריזה לפתה את זרועי שמחזיקה בדלת של הלובי בסתר ומשכה אותי פנימה חזרה, דופקת את גבי הרגיש מהפיצוץ בקיר וסוגרת את הדלת בשקט.
״מה לעזאזל, ריילי?! את יודעת כמה דאגתי לך? חשבתי שקרה לך מה שקרה להוא... אטיאס.״ גלגלגה את עיניה. זרועתיה עטפו את מותניי בחיבה חברית והיא קירבה את גופי אליה.
"קלואי?" צחקקתי ואימצתי את גופה אליי- התנתקתי מהקיר באיטיות ונאנחתי לתוך החיבוק שלנו. "גם אני חשבתי שיקרה לי משהו כזה..." לחשתי לאוזנה בפגיעות, "הייתי בטוחה- הייתי בטוחה שהוא ירצח אותי שם..." אמרתי ובלעתי את האימה, אבל לא הצלחתי לרסן את הפחד שעבר בכל גופי והרעיד את ברכיי.
"הי!"  עטפה את לחיי בכפותיה והצמידה את מצחינו אחד לשני, "את לא תפגעי שוב ככה לעולם, אני לא אתן לזה לקרות שוב. מעכשיו אני יכולה לעזור לך, יש לי אישורים כמו שיש לרוס, רק שהוא תקוע במקום, מבינה?" שאלה אותי. "באמת?" מצמצתי אליה. רק ליד קלואי הסכמתי לעצמי להיות פגיעה, ידעתי שהוא תוכל להתמודד איתי לא משנה מה.
"באמת." קבעה בחיוך גדול ולחצה את גופי לשלה, "אבל עכשיו אני צריכה שתקחי את זה-" הרחיקה אותי מהכתפיים והשחילה יד מתחת לחולצתה השחורה, שלפה משם כמה דפים והושיטה לי בחיוך זדוני.
"מה.." שאלתי בהיסוס והסתכלתי על הדפים – חטפתי אותם במהירות מידיה והתחלתי לעיין בהם בשקיקה. "חוזה העברת סמים?!" סיננתי בלחישה מלאת התלהבות והסתכלתי עליה בפה פעור.
היא הנהנה, "אני יודעת... את יכולה לומר שוב שאני מלכה, כן, כן. אני מחכה לזה בכל פעם." אמרה בחיוך ערמומי וזקפה מעליי את סנטרה כמו בוסית כששילבה את כפות ידיה מאחורי גבה בעמידה רשמית.
"את המלכה שלי, פאקינג קלואי קופר, אשת חלומותיי!!!" קפצתי עליה בחיבוק גדול ואוהב, היא שחררה את ידיה וחיבקה אותי.
"לכי להעיף להם את הראש מהמקום, אני מחכה לזה." לחשה לאוזני בקול מעודד. "אני אעיף להם את הסכך, מה את יודעת?" לחשתי לאוזנה בקול ערמומי ומצחקק.

שבת שלום❤️