היכון הכן צא

~ פרק 5 ~

״אוף, לעזאזל! מה לא בסדר איתי?! למה אני לא מצליחה למצוא עוד ראיות?!!!״ אני טורקת את דלת הבית שלי בחוזקה שמרעידה את התקרה, נכנסת בצעדים תוקפניים פנימה, קול עקביי מצלצל בכל המסדרון החשוך של השעה אחת בלילה. אני תולה את התיק שלי בצד על המתלה בסוף המסדרון, מושיטה את ידי לצווארי ומסירה את הציף החום שלי, תולה אותו ליד התיק השחור.
אני מרגישה מיואשת, כל כך מיואשת. חיפשתי ראיות בתחנת המשטרה בכל השלוש שעות האחרונות, אחרי שעזבתי את חדר האימון של השוטרים. לא מצאתי ראיות, ואם מצאתי זו אולי טבעת מסכנה עם D-N-A חשוד.
ברור שזה משמעותי, אבל זה פשוט לא נוגע לי בריגוש, לא מעיף כלום בתוכי.
יש כל כך הרבה למצוא, צריך להבין את הראש של לואי, להבין מה הוא רוצה באמת.
חיפשתי אחר כל מיני סימנים אפשריים לאנשים שעובדים איתו, מצאתי סמל קעקוע ואני אמשיך לחפש עוד עליו, להבין את המקור.
הייתי קוראת ליום הזה הצלחה אם לא הייתי מרגישה כל כך מושפלת אחרי מה שקרה עם השוטר ההוא... רציתי שהאדמה תיבלע אותי.

קולות טלוויזיה נשמעים לאוזני - צרחות ועידודים ביחד עם קול של שופט באיזה משחק.
אני מרימה גבה ומתקדמת בהמשך המסדרון, מגיעה אל המטבח הרחב שמעוצב בצבעי לבן אפור, ממול המטבח יש את הסלון - גב הספה הראשון להיראות - הספה האפורה מעור וטלוויזיה מופעלת על משחק פוטבול.
רגליים גבריות מונחות על השולחן זכוכית שלי בנינוחות, קול פיצוחים נשמע לאוזני טוב טוב. נכון... אני אמרתי לבחור המאומץ לבוא לגור אצלי עד שהוא יוכל ללכת מכאן...
שכחתי ממנו בגלל כל הבעיות עם התיק החדש.
מה שכן אני זוכרת ממנו זה שהוא גרם לאמא שלי לבכות, ואני אגרום לו לשלם על זה, מתישהו. בינתיים אני אהיה ידידותית כמה שאני יכולה.
בקשר לתיק, הלקוח שלי לא מפסיק להתעקש שלואי רוצח, ואם אני לא אכניס אותו לכלא בקרוב הוא ירצח עוד ועוד אנשים. הוא גם מתקשר אליי באמצע היום לדבר איתי על ראיות נוספות שהוא השיג, הוא לא משחרר.

אני מתקדמת בשקט ונעמדת מאחורי הספה האפורה עשויה עור, בוחנת את המשחק, רואה קבוצה שלא מוצאת חן בעיניי מתחילה לנצח, ומעקמת את פי בגועל, ״הם תמיד היו גרועים.״
אני מושיטה את ידי לתוך שקית הפיצוחים ממש מול פניו ללא היסוס, הצמידים שלי מרשרשים כשאני מורידה את היד, תופסת ומוציאה לי כמה, מכניסה אחד לפי ומפצחת.
״ואת תמיד יודעת לתת כניסה שמרעידה את הבית?״ ספק אומר, ספק שואל ומרים את פניו אליי.

עיניים ירוקות בהירות כמו עלה, שפתיים עבות תחומות בזיפים שחורים וקוצניים, לסת מחודדת, כתפיים שריריות...צוואר חזק וגברי... זה הוא, הבחור המוכר, הבחור מ-

״רגע אתה לא-״ קולי נבלע כשהגרעין קופץ בפי, אני נחנקת ומשתעלת בחוזקה, מרגישה כאילו החמצן לא חוזר לפי. האוויר נתקע לי ואני מרגישה איך הפאניקה משתלטת. אני תופסת בגרוני בחוזקה ומנסה לשאוב אוויר אבל כלום לא נכנס.
הוא קם מיד מהספה כמו טיל ועובר את הספה במהירות, ידו מונחת על גבי התחתון כשהוא מוביל אותי בכוח לתוך המטבח שמואר בתאורת הלילה הכתומה שלי. הוא מושיב אותי על כיסא הבר מעץ שבאמצע המטבח, ממלא לי כוס מים קרים במהירות ומגיש אליי כשעל פניו הבעה מודאגת.
״גם לפצח את לא יודעת וגם אגרוף את לא יודעת לתת, מה את כן יודעת לעשות?״ שואל בשעשוע, מכניס את כף ידו העצומה מלאת הטבעות והצמידים הגבריים מתחת לשיערי ותופס אותי מהעורף - מצמיד את הכוס לשפתיי ומטה את ראשי, נותן לשתייה הקרה לשטוף את גרוני כשהוא משקה אותי.

לאחר כמה שניות שקטות הוא מרחיק את הכוס ממני באיטיות, עיניו הירוקות סורקות אותי בבחינה כאילו היה אחד הרופאים הטובים בעולם, הוא תופס אותי מסנטרי עם אגודלו ומסתכל על פניי למשך רגע ארוך.
מגע אגודלו מעקצץ בסנטרי, מעביר חום גוף נעים ומצמרר. מה הוא עושה? קשר העין בינינו בוחן, מסתכל ומנסה להבין מי היצור שעומד מולו, אנחנו עומדים כמו שני סתומים.
אני מיד מתעשתת ונועצת בו מבט נוזף וכועס, ״אני יודעת המון!״ אני מרימה אצבע נוזפת ותוקעת בחזהו, ״פשוט נבהלתי...״ אני בולעת את רוקי.
הוא מוריד את ידו מפניי, נעמד מולי עם כל חומת השרירים שלו שמסתירה לי את הבית.
״לא קישרתי בין הילד המאומץ של ההורים שלי לבין השוטר שהפלתי לרצפה.״ אני מחייכת אליו בהתנשאות וחוטפת ממנו את כוס המים שבידו השניה- לוגמת בשקיקה את מה שנשאר.
״כן גם אני לא קישרתי. אבל אני לא נחנקתי מגרעינים.״ מחייך אליי.
הגומה הזאת שלו בולטת שוב בצד הימני של פניו, מלאה באור וחיינניות שכמעט מקפיאה את כולי ברצון לגעת בה ולהרגיש אותה...
״אני עייפה.״ אני ממלמלת כשמבטי תקוע על הגומה שלו שהולכת ונעלמת לאט לאט כשהוא רואה את מבטי עליה.
אני מחליקה מהכיסא ומרימה את פניי להביט בעיניו - אבל זה קשה, אני מוצאת את עצמי מול בטן קשיחה כמו חומה מבטון עד שאני מגיעה לפניו הרחוקות ומרגישה שנשבר לי הצוואר.
״יש לך גומה יפה.״ אני מודה בישירות, ואני רואה איך לרגע קטן גם הוא זקוק לבלוע את רוקו בכוח. אני אוהבת את בשיעשוע הקטן הזה, אין לי מושג מה זה יביא לי, אבל זה משחרר לעקוץ אותו או להביך אותו.
אולי ככה אני אתמודד עם היופי המטריף שלו.
אני עוקפת אותו במהירות וזורקת את הכוס לפח המיחזור של הבית.
״ישירה.״ מציין עובדה בקולו הגברי כמו מי שמנתח אותי ללא הפסקה. גם אני סקרנית לגביו, הוא אמור להיות אחי ואין לי מושג מי הוא, אם הייתי יותר נחמדה הייתי מציעה לו קפה ושיחה נעימה, אבל אני לא.
במיוחד אחרי מה שקרה עם אמא.
״עורכת דין.״ אני מסבירה ומגלגלת את עיניי. אין ספק שתמיד הייתי אמורה להיות עורכת דין, זאת פשוט מי שאני לא משנה מה אעשה...
״אני הולכת לישון, בבוקר אני לא אהיה פה, יש לי משפט מקדים. לילה טוב.״ אני מתחילה לצעוד במסדרון.
לרגע אני חושבת שהוא לא יענה בגלל הכלבה שאני, אפילו תודה לא אמרתי לו על זה שהציל אותי מחנק...
״לילה טוב.״ משיב ונעלם בחזרה לסלון.
אני שומעת אותו מכבה את הטלוויזיה בזמן שאני עולה במדרגות לחדר השינה שלי בצעדים שקטים.

בחיים לא ראיתי גבר כל כך חתיך,
ועוד בבית שלי.