היכון הכן צא

~ פרק 52 ~

"בדיוק כשחשבתי שאתה טוב יותר מזה." קול נשי נשמע על הבוקר. קרני השמש נכנסות מהחלון מבעד לווילון הלבן של החדר במלון. אני מרגישה את זרועותיו הגדולות של רוס מערסלות אותי לתוכו, חמות ובטוחות.
אני מתכרבלת לתוך חזהו החם ומתחילה לפלוט קולות כעוסים מפי על ההתעוררו המוקדמת. "שקט..." אני ממלמלת בדרישה, מרכינה ראש ומתחפרת יותר לחזהו של רוס. מתחת לשמיכת הפוך הכל בטוח אפילו יותר.
אבל אז אני מרגישה משהו עגול כמו אליפסה, עשוי מברזל וקפוא כמו המוות – עובר על הירך שלי, מסיר את השמיכה באיטיות.
עורי מצטמרר, קור שוטף אותי.
"השמיכה..." אני ממלמלת בזעף ומנסה לתפוס אותה – אבל היא מתעופפת באוויר ומוּסרת מאיתנו לגמרי.
אני לא מצליחה לראות כלום, האור מסנוור מידי ומתנגש בפני. אני מרגישה את גופו של רוס נדרך מתחתיי, שריריו כל-כך נוקשים שפחד חודר לליבי.
למה הוא ככה על הבוקר ומה קרה לשמיכה?
"תורידי את האקדח." פוקד רוס, זרועותיו עוטפות עכשיו את גבי החשוף בליטופים מלאים רכושנות כאילו מנסה להסתיר אותי.
"לא היית צריך לשכב איתה," הקול הנשי נשמע שוב, "חשבתי שתיתן לנו עוד הזדמנות, רוס. חשבתי שיהיה שידור חוזר..." הקול סדוק ומאוכזב, אחריו גיחוך נשמע. היא צוחקת על עצמה.
׳שידור חוזר׳? זה צופן כלשהו לסקס? העובדה שיש להם בכלל קוד אישי ביניהם מרתיחה אותי.
אני מנסה להרים את ראשי ולהציץ על מה שקורה אך ידו של רוס תופסת את ראשי והוא מצמיד אותי לחזהו בכוח, "אל תזוזי." פוקד בלחישה.
אני מתפתלת מעל גופו, מרגישה לא בנוח.
אנחנו ערומים לגמרי מול אישה שאני לא מכירה, ויש לה אקדח. יש לה אקדח.... למה היא מכוונת עלינו אקדח על הבוקר?
היא לא יכלה לחכות עם זה אחרי הקפה?
"תורידי את האקדח קודם, לוסיה. תני לנו להתלבש." פוקד שוב בקול חד משמעי, הוא טיפה צרוד ונמוך משינה שזה סקסי לגמרי.
"למה לי? תראה איך אתם יפים ככה, אחרי שבגדת בי עם רודפת הצדק הזאת... מגיע לך ולה השפלה קטנה." יורקת בזלזול את המילים שלה, הקול שלה טיפה מתגרה בו וקורא עליו תיגר.
אני מרגישה שוב את הקור הזה בגבי, עובר באיטיות מטה על קו עמוד השדרה. היא מעבירה עליי את הקנה של האקדח, מצמררת את כולי.
אני בולעת את רוקי, מרגישה איך ליבי וליבו של רוס פועמים בקצב זהה ומפוחד אחד על השני. 
גם רוס בולע את רוקו, הגרוגרת שלו עולה ויורדת בקושי. "לא בגדתי בך, תני לריילי ללכת ותכעסי עליי כמה שתרצי."
"בגדת!" צועקת בזעם. ידו של רוס זזה מגבי ועולה במגננה כשהוא מתכווץ – מקבל את המכה שלה כשהיא רוצה להטיח בי את האקדח.
הוא מגן על הגב שלי עם גב כפו...
נהמת כאב בוקעת מגרונו. "לעזאזל."
"מה קורה פה...?" אני לוחשת בקול מפוחד, הוא צרוד משינה ואני עוד הפוכה לגמרי אחרי אתמול. "מה שקורה הוא שאני לוקחת אותך לראות חבר. ריילי," קולה מצחקק, "לואי מתגעגע."
ליבי מדלג על פעימה וזיעה קרה מתחילה להתווצר על מצחי.
לואי? לואי בכלא לעשרים שנה הבאות על הברחת סמים, אין סיכוי.
"לכי להזדיין." רוס נוהם ונועץ בה את עיניו הירוקות. אני מרגישה את המתח נבנה בו יותר ויותר. הוא לא יתן לי להפגע שוב, אני רואה את זה בעיניו שמעליי, רושפות אש וזעם. "את סתם אובססיבית מזויינת, לוסיה. תסתלקי מפה." הוא מושך את השמיכה, שם אותי על המיטה ומכסה אותי כשמבטו לא עוזב אותה ואת האקדח. הוא קם ונעמד מולה.
אני מתבוננת בעיניה של לוסיה, צבען חום דבש, מלאות בכעס ודמעות. היא לבושה בבגד צמוד במיוחד, מבריק בצבע עור ומגפיים ארוכים שחורים עד לברכיים. הקארה שלה זז מצד לצד מהרוח שנכנסת מהחלון הגדול. "איך אתה מעז? אני עזרתי לך, הייתי שם איתך ברגעים הקשים!" היא צורחת ורוקעת ברגלה.
האקדח מכוון קדימה אל רוס שמרים את ידיו באוויר כסימן לכניעה, ערום לגמרי ונראה טוב יותר מתמיד.
היא לא מסתכלת על הגוף שלו, אלא עמוק לתוך עיניו, בוחנת אותו כאילו משהו עמוק ומשמעותי עבר ביניהם ואחריו חתול שחור.
"זין על זה! את לא היית איתי כי היית חברה טובה, היית איתי כי רצית זיון, לוסיה. את והוא דפקתם לי את החיים אחרי שסירבתי לך אז!" צועק רוס, ידו מושטת קדימה בתנועה מהירה והוא מצליח לתפוס את האקדח – לשלוף מידיה ולזרוק אותו לצד השני של החדר, ליד דלת הכניסה.
אני משתנקת בבהלה, מתיישבת על המיטה ומביטה לצדדים. בגדים, בגדים בגדים........... אני מתגלגלת לצד השני של המיטה, מושיטה את ידי לרצפה כשהשמיכה כרוכה סביבי וחוטפת את החולצה המכופתרת של רוס.
"אני לא מאמינה לך, אין מצב שאתה רוצה אותה." היא מגחכת, "אין סיכוי שאתה באמת אוהב צדק רוס. אתה מכור בנשמה לכנופיה-"
הוא קוטע אותה, "עכשיו אני לא, אני לא ילד בן שבע-עשרה יותר, זה נגמר!! את לא תהרסי לי את החיים יותר ממה שהרסת!" צועק עליה ותופס אותה מכתפיה – מטיח אותה בקיר ורוכן מעליה. "רוס, תתלבש." אני פוקדת וזורקת עליו את החולצה שלו. הוא לא יתקרב אליה ככה כשהוא ערום, או יתקרב אליה בכלל אחרי זה.
רוס תופס את החולצה כשעיניו נעוצות בעיניה, כולו משדר אכזריות וזעם.
אני בולעת את רוקי ומוצאת את בגדיי על הרצפה, לוקחת במהירות ולובשת את החליפה ביחד עם ז'קט העור הבריק.
רוס לובש את החולצה המכופתרת עליו, מתרחק לאחור ומרים את הבוקסר מהרצפה. "אנחנו הולכים למשטרה. אני אסגיר את עצמי על זה אחת ולתמיד." קובע.
גופה של לוסיה מתאבן על הקיר, עיניה החומות נפערות והיא מנידה לשלילה.
אני עוצרת במקומי, לבושה אבל יחפה. "אוקי, שמישהו יתחיל לדבר, מה לוסיה סילה - מישהי שחקרתי - עושה כאן ועל מה אתה מדבר?!" אני צועקת ונעמדת מולם, רוקעת ברגלי ומכווצת את גבותיי.
יסגיר את עצמו? מעצר, שוב?
אין מצב. לא קורה. הוא לא עשה כלום.
אבל כן הראו לך תמונה שלו עם הטבעת של לואי בעברו... טבעת שנמצאה בזירת רצח לפני שלוש שנים... קול קטן לוחש באוזני.
"את אמורה להיות במעצר." אני מצרה עליה את עיניי בחשדנות, "אמורים לחקור אותך בנוגע לעסקת הסמים של דרו, מה. את. עושה. כאן?" אני דורשת.
איך הכל היה מושלם כל-כך ואז התעוררתי כשיש מעליי כלבה שסוחרת בסמים? כאילו ברצינות, אין לי אפילו גרם של מזל?
"מה קרה? התלבשת אז יש לך אומץ?" התגרתה בי והתקדמה אליי בצעד, התרחקה מעט מהקיר הלבן.
"מה קרה? רוס זרק אותך וקשה לך להתמודד? תאכלי ת'לב בשקט ותניחי לנו." אני נוהמת ומתקרבת אליה, חודרת למרחק האישי שלה.
הוא אמר לי לחקור אותה, הוא אמר... הוא רצה את התשובות שלה, לא אני.
"אנחנו הולכים למשטרה עכשיו בכל מקרה, היא תחזור לתא שלה." רוס אומר וסוגר את החגורה שלו, מסדר את הז'קט של החליפה השחורה מצד לצד ומתקרב לדלת, פותח אותה וקופא במקומו.
"כלבה," אני מסננת, "תזהרי להתקרב לרוס, צעד אחד יותר מידי ואני כורתת לך את הרגליים." אני מצמידה אותה לקיר בדחיפה ומביטה לתוך עיניה בזעם. "הוא שלי." חסר לה שהיא תתעסק איתו ותראה בו ערום שוב.