**הושלם** מקום 1# ב-love
״אף אחד לא יקבל אותנו, זה יגמר רע. אתה רוצה להרוס את הקשר שלך עם המשפחה?״
האם כולם יכולים פשוט לעזוב את האהוב עליהם מכל?
כנראה שלפעמים כן.
כשריילי סילבה, עורכת דין בניו יורק - פוגשת את השוטר רוס וולטר - העובד ביחידת לוחמה...
היא פשוט קמה והלכה, צעקה עליי את כל מה שרצתה לומר ונשארה המילה האחרונה בדיוק כמו שרצתה לעשות לי במשך כל השיחה. אבל היא צודקת, באמת לא הייתי צריך להפנות לה את הגב בכל רגע שלא רציתי לשמוע את המילים שלה. אבל מה זה אומר ׳אני לא מקבלת אותנו׳? עוד לא היה אותנו.... אבל בכל זאת הרגשתי את זה נבנה, הרגשתי איך שבא לי להגיד פאק על הכל ולצעוק שהיא שלי, שאין יותר אף אחד חוץ ממני. אבל אולי היא צודקת, אולי היא תמיד צודקת. אף אחד לא יקבל את זה, בטח לא אמא קורה. אבל איך אני אשלוט בעצמי? האישה הזאת מדהימה אותי בכל פעם מחדש. היופי שלה מסנוור אותי, השיער הבהיר כמו הילה יפייפיה, העיניים הגדולות ומלאות הסקרנות שמסתכלות עליי בבחינה, הגוף הארוך עם השומנים שנמצאים במקומות שאני אוהב לתפוס. איך אני אשכח את התחושה של שפתיה על שלי? איך אני אשכח את האנחות הקטנות שהיא פלטה לשפתיי? איך אני אשכח את תחושת ירכיה נכרכות סביב אגני ומוסרות לי רכות נשית לא מהעולם הזה? איך אני אשכח אותה? ידיי עוברות בשיערי הלוך ושוב, אני כמעט קורע את השיער מראשי. היא נפגעה ממני או שהיא סתם כועסת? למה היא הלכה? עזבה אותי עם כל הבולשיט לבד בלי יכולת לצאת החוצה. אני משתגע, הלב דופק בקצב שונה מהרגיל, גורם לי לחשוד. אני מזיע מעט, השיחה הזאת גרמה לי להזיע מלחץ.
צליל הודעה נשלחת לטלפון שלי על הבר של המטבח. אני צועד מהמדרגות בראש מורכן ולסת הדוקה, שיניי חורקות בזעם. אני פותח את הטלפון, מסתכל על ההודעה ממספר לא מזוהה בגבות מכווצות. ״אמרת שתשחרר אותי מכאן איתך.״ כתוב בגדול, נשמע כמו תלונה בדמיוני. ״אבל לא אמרת לי מי את, אז למה לי לשחרר אותך?״ אני מקליד חזרה כשהאסימון נופל. זאת האישה מתאי המעצר, זאת שאמרתי לה שאני אשחרר אותה. למה היא שולחת לי הודעה? איך היא שולחת? ״כי אתה יכול.״ הקלידה חזרה במהירות מפתיעה. ״ואם אני לא?״ אני משתעשע. ״אתה שוטר, אתה יכול.״ קובעת. אני מגחך בחוסר הומור, מי אמר שאני רוצה? ״את אשמה?״ אני מקליד בחשד. אם היא אשמה אני לא אשחרר אותה, אין לי סיבה. ״כנראה.״ ״אז לא.״ אני סוגר את הטלפון וזורק אותו על הבר במטבח כשאני מכניס את אגרופי לפי ונושך, משתגע מכל המחשבות שרודפות אותי. מה היא עושה שם בחוץ? לאן יש לה ללכת? אני מדמיין אותה ממשיכה לעבוד, הולכת בטח למשרדים בבית המשפט ומדברת עם גריי על מה שקרה. בטח גריי מת לתלות אותי, לרצוח אותי בחניקה... לא בא לי לפגוש אותו... בלשון המעטה. הודעה נשמעת שוב, אני פותח עוד פעם את הטלפון. ״חבל, אם היית נחמד יותר הייתי מחזירה לך טובה.״ עוקצת. אם היא הייתה נחמדה ואומרת לי מי היא, הייתי מבקש מדיוויד שיתן לה שיחרור, לפחות למאסר בית. ״מה את יכולה לתת לי?״ ״מיטה חמה ומוכרת.״ אומרת. אז כן שכבתי איתה... אבל עדיין אין לי מושג מי זאת, אני לא מצליח להיזכר בכלום שקשור אליה. ״ידעתי שאני מכיר אותך. מי את?״ ״לא עניינך.״ משיבה, אני יכול לשמוע את ההתרסה בהודעה בתוך הראש שלי. אין לי סבלנות לזה היום.״חבל, אם היית נחמדה יותר הייתי שוקל את ההצעה המפתה שלך.״ אני מחזיר לה. ההקלדה מתחילה להסס, היא מקלידה ומוחקת, מקלידה ומוחקת. לפחות אני יודע שהיא חושבת על אם לספר לי. ״מה עשית, ומי את?״ אני נשען על הבר, מקליד במהירות ושולח. מבטי מוסט מהטלפון ואני בוחן את המטבח שלה שוב. הכל מסודר באופן מחשיד, הסכינים ליד הכיור מסודרים במעמד אפור, אין לכלוך אחד במטבח, אפילו הכוס שהשארתי ליד הכיור נעלמה כלא הייתה. פרפקציוניסטית... ״לא תרד מזה, הא? אני לוסיה סילה. עבדתי בשביל בן אדם מפוקפק,הוא הבטיח לי דברים רוס, והאמנתי לו. אבל ברגע שתפסו אותי מעבירה סמים מהמכונית שלי למשאית שמעבירה סחורה, הוא לא הועיל בטובו לשחרר אותי. אם תהיה מוכן לשחרר אותי אני מוכנה להציע לך מידע שאתה רוצה. קשור לסמים במועדון צלו." לוסיה... שכבתי עם מישהי בשם לוסיה, אני זוכר. אפילו שכבתי כמה פעמים... במקלחות של מתחם האימונים במיאמי אולי אפילו יצאנו כמה פעמים למועדון. חשבתי אז שהיא שוטרת, ואם היא הגיעה למעצר והיא אשמה, שוטרת היא לא. ושוב, ההקלדה הופכת לאיטית, היא מתחברת לצ'אט ויוצאת, מקלידה ומוחקת. ״תישארי איפה שאת, אל תעשי צרות.״
אני יוצא מהשיחה, מתקשר לדיוויד במהירות. ״הגעת למיאמי?״ שואל בקול חד. אני נושם עמוק, מזייף רוגע. שיט נכון, ברחתי גם לבוס שלי, צריך לחרטט אותו טוב-טוב עכשיו בשביל להשיג את המידע. ״הגעתי, אני מתחבא עם מאט.״ משקר במצח נחושה ובקול יציב. אפשר לכנות אותי רישמית - ׳השקרן׳. ״מעולה, אני בקרוב מגיע. יש לי פה תיק לסגור עם בן משפחה ואני חוזר הביתה.״ אני מחכך בגרוני ומרצין, שרירי נמתחים מעט בכיסא אבל אני נושם ומתחיל לדבר כמו לשלוף פלסטר. ״אני צריך טובה,״ ״דבר.״ ״אני צריך שתשחרר את לוסיה סילה, זוכר אותה?״ ״די אחי... עבר זמן מאז שניכם, לא שיחררת?״ גם הוא זוכר אותה? יש לי הבזקים שלנו רוקדים למוזיקה שחורה במועדון, בשיא הלילה. אבל לא משהו רציני. ״לא קשור לזה,״ אני מנפנף, ״יש לה מידע חשוב שאני צריך.״ ״בסדר... היא תשוחרר. אבל לאן אתה מצפה שהיא תלך?״ אני בולע רוק בלחץ ומהדק את ידי על הטלפון המסכן שבאוזני. ״אני אגיד לריילי, היא תיקח אותה.״ שקרן... אני מנתק את השיחה, מתקשר לריילי דרך המספר שקיבלתי מגריי. אני מצמיד את הטלפון לאוזני, ממתין וממתין - ניתוק. מתקשר שוב. ניתוק. ושוב ושוב ושוב. ״הגעת לתא הקולי של-״ ״זין!״ אני נוהם וזורק את הטלפון להתנגש בקיר. הוא נשבר ונופל על הרצפה בדיוק כשצליל הודעה נשמע. אני הולך לטלפון באנחת יאוש, מרים אותו ומנגב על מכנסי. ׳עורכת הדין ריילי סילבה׳ כתוב בקטן על ההודעה. אני פותח את הטלפון ונכנס להודעה. ״אל תפריע לי. אם זה דחוף תמצא דרך להגיע לצ'לו, אני עובדת.״ היא יודעת שאני לא יכול להגיע. היא בכוונה מנסה לשגע אותי עם העובדה שאני פאקינג תקוע בבית. ״לכי לתחנת המשטרה, מצאתי מישהי עם מידע.״ ״לך תזדיין אתה והמישהי שלך.״ הקלידה בזעם. אני מחייך חיוך רחב אל הטלפון, ממש כמו אדיוט בגיל 16... ״תהיי אחות טובה ולכי להביא אותה, משחררים אותה.״ עקצתי. אלוהים... אני חייב להזכיר לעצמי שהיא אחותי. אבל מה אם אני לא רוצה..? מה אם אני רוצה אותה עכשיו? אני מוכן להילחם בשביל זה? ״תסדר לבד.״ ״אל תעשי שטויות, ריילי, זו ההזדמנות שלך״ ותמונת הפרופיל שלה נעלמת, ההודעה האחרונה שלי מופיעה בוי אחד... ואני חסום...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
