היכון הכן צא

~ פרק 30 ~

העברתי את כל היום בעבודה, לא עצרתי לרגע. וכשרציתי לעצור זה הלך לי כמו חרא, הגעתי לבית ופגשתי רוס חולה, נחמד נכון? העצבים שהוא עשה לי מהשיחה הזאת כל כך הרעידו אותי שהחלטתי לעזוב אותו בחדר שלי ולהמשיך בעבודה.
ביקשתי מקלואי לסרוק לי את הדיסק-און-קי מהמחשב של דרו בשיחה המשותפת שלי איתה ועם זואי. מזואי ביקשתי לשמור לי על גברת חשודה בתאי מעצר שיכולה לספק לי מידע מרשים, מאוד מרשים. זואי תחקרה אותה בזמן שאני נסעתי לתחנת המשטרה.

כשהגעתי לשם, צעדתי בחצאית עור השחורה שלי והחולצת בטן הלבנה עם האיקסים בבטן. הרגשתי את המבטים של כולם עליי, סורקים אותי במבטים מבולבלים. כמה כתבים מלאי תחינה הלכו מאחורי עם מצלמות ושאלו בקולי קולות איפה הייתי ולמה אני לבושה כמו איך שאני לבושה. לא עניתי - שמתי את משקפי השמש כדי להסתיר מהם את עיניי.
לא מעוניינת בכל תשומת הלב.
פתחתי את דלת חדר החקירות בצעידה חסרת סבלנות ועצבים מרוטים, נעמדתי מעל זואי שישבה בנינוחות על כיסא החוקר מול הגברת בעלת שיער שחור קצר כקארה, עיניים חומות, גבות עבות, ריסים ארוכים, גוף חטוב ודי מושלם - רזה גבוה ובעלת ציצי שופע. אלוהים, בא לי להרביץ לה. ״המידע, עכשיו.״ הנחתי את שתי ידיי על השולחן במכה שצלצלה עם ברזל השולחן בכל חלל החדר הריק. היא הסתכלה עליי בעיניה החומות והגדולות, העבירה אותן עליי מלמעלה-למטה, וגלגלה את עיניה. ״לא.״.
״רוס אמר שתביאי מידע, אם אני לא רואה מידע בקרוב אני שולחת אותך לכלא אטיקה* ולא תראי איש בחייך גם עוד חמש עשרה שנה. תתחילי. לדבר.״ נהמתי. עיניה נפערות יותר ורוקה התאמץ לרדת בגרונה לאור דבריי.
זואי הרימה את ראשה אלי במהירות הבזק, נשימתה נעתקה ונשיפה מלאת הלם יצאה מפיה. היא הרימה את כף ידה וליטפה את זרועי המונחת על השולחן בחוסר סבלנות מובהק.
״תרגעי, ריילי...״ לחשה. אבל לא שמעתי כלום מלבד האישה שיושבת מולי המומה, פותחת את פיה כדי לדבר - והינה זה.
״עשיתי העברת סמים למישהו, הוא הציע לי כסף, המון המון כסף... לא יכולתי לסרב.״
״מי זה?״
״אני...אני לא יכולה להסגיר אותו, זה לא עובד ככה.״
״תשובה, עכשיו.״ אני דופקת על השולחן.
״דרו בייט.״ פולטת ומסתירה את פניה מעט על הקארה השחור והמעוצב.
״רגע, את העברת סמים בפקודה של דרו, והוא שילם לך כסף בתמורה, כן?״ זואי מתערבת ושואלת בגבות מכווצות.
״בדיוק.״ מסיטה את השיער מפניה ומכניסה למאחורי אוזנה עם חיוך מנומס לזואי, מנסה לקנות אותה במצמוץ עיניים חמוד. חתיכת כלבה. היא עושה לי עצבים ואני בכלל לא מכירה אותה עדיין.
״וזה כל המידע?״ אני שואלת בקול חד וחסר סבלנות.
״כל המידע.״ היא מחייכת אליי בביישנות לפתע, נראית אמיתית וכנה, ״לא עשיתי כלום בכוונה רעה, מבטיחה. פשוט הייתי צריכה לשלם חשבונות, הוא הציע... אתן יודעות, לא יכולתי לסרב.״
״לא, אנחנו לא יודעות.״ להפתעתי - זואי מתרגזת, קמה ממקומה ומיישרת את זרועותיה על השולחן ברזל כשהיא רוכנת מעליה, ״את כן עשית את זה בכוונה, את סתם משחקת אותה עכשיו, חתיכת זונה.״ מסננת בלחש, מסתירה את הדיבור מהמצלמות.
״לא ידעתי שככה שוטרות מדברות.״ עושה פרצוף נגעל וחרד.
״אני לא שוטרת, אני חוקרת, בלשית, בין הטובות שתפגשי.״ נוהמת בקול נמוך, ״ואני האחת שתחלץ ממך את כל המידע, ואם לא אני, אז ריילי. היא המפלצת האמיתית.״
אני מחייכת מלוא הפה, כמו המפלצת הגדולה בחדר, למרות שזה לא הרגיש הפעם. הגאווה בחזי התעצמה, אני אוהבת את התדמית הזאת, את ההרחקה, את הגבול העבה שלוסיה מתחילה לבנות בינינו בהבנה שאני מנהלת את העניינים.
״אני אוהבת מפלצות, אני אחת מהן.״ מחייכת חיוך רחב וחושף שיניים כמו שלי ומסתכלת עמוק לתוך עיניי. עיניה החומות נראות מבריקות בעוד צבעים, בכמה גוונים מסקרנים.
״הו, תאמיני לי, את לא.״ זואי דוחפת את כסאה לאחור, הולכת לדלת בצעדים רוקעים ופותחת אותה בסערה.
עיניי קבורות עדיין בתוך עיניה של לוסיה, אני בוחנת אותה, את תווי פניה, את תוך תוכה - ואני לא יודעת מה אני רואה. יותר מידי שכבות של הגנה, יותר מידי מסכות מגעילות שעושות לי בחילה.
״את תשחררי אותי?״ היא לוחשת, כאילו אנחנו זוממות יחד פשע.
״לא,״ אני אומרת בחיוך סגור ומאופק, ״אני לא רוס. ודרך אגב, הוא דביל ופושע נמלט.״ זה שהוא לא באמת פושע לא משנה לי עכשיו, זה משחק לטובתי. עיניה נפערות והיא מתרחקת ממני מעט מבלי לשים לב, נרתעת עם שפת גופה הרזה ממעצר שנמשך בקושי יומיים.
״את מבינה,״ אני לוחשת כשאני נעמדת ממש לידה, גופי כמעט נוגע בה כשפניי מול פניה ועיניי נעוצות בעיניה בהתרסה, ״רוס לא דובר אמת, גם אם הוא רוצה. הוא תחתיי, אני מנהלת את התיק הזה, כל הבולשיט שקורה בינך לבין דרו... הכל באחריותי.״ אני זוקפת סנטר.
״אני שמחה וגאה שזו את, את נראית אישה טובה ורצינית לתפקיד, בטח קשה לך.״ אומר בחיוך קטן ומעודד, כמעט מנחם אותי.
אני מנערת את ראשי מההיפנוט, ממהרת לצאת החוצה כששוטרים נכנסים ומובילים אותה למעצר.
״את מאמינה עליה?!״ זועמת זואי, ״אני רציתי לעקור לה את הראש מהמקום, כל כך מושלמת שכמעט נמשכתי אליה.״
״את רצינית? את שונאת אותה בגלל הגוף?״
״פאק כן, היא כוסית אש אבל אופי חרא, צריך לזרוק אותה מצוק כדי לכער אותה טיפה, מגעילה.״ ממלמלת ומנערת את גופה בגועל.
״טוב, לפחות יש לי מידע.״ אני נושפת.
״לא שימושי.״ מוסיפה זואי, אני מביטה בה בזעם אבל מהנהנת בכניעה, ״אוף..״ שתינו נאנחות, היא פותחת את דלת משרדה ונכנסת כשאני מנופפת לה בידי, יוצאת מתחנת המשטרה כשבחוץ כבר שקיעה, ואני מקווה שמחכה לי ארוחת ערב בחסות אמא, פלוס מקלחת חמה בחסותי.

״אמא? את כאן?״ אני נכנסת לבית בחיוך קטן, מרגישה יותר טוב אחרי שקיבלתי טיפה אוויר. ״בואי מותק שלי, יש מוקפץ!״ קוראת לי מהמטבח. אז רוס הקשיב לי... הוא באמת מרגיש לא טוב אם הוא ציית לי.
אני נכנסת עם חיוך גדול על הפנים, חיוך קורן עד שמבטי נופל לסלון, על הספה שלי גופו הארוך והשרירי של רוס שכוב, מגבת על ראשו ועיניו עצומות בלחץ, נראה כאילו הוא ממש סובל. על השולחן זכוכית ליד הספה יש מלא ניירות של ניגוב אף מפוזרות, תיק של רופא ומד חום מצפצף.
״מה נסגר איתו?״ אני מסננת לאמא, רואה שגם היא מעבירה עליו מבט דואג. ״זה לא מה נסגר איתו, זה יותר - איך שואלים את זה בכלל... מה לעזאזל הוא עושה כאן? לא אמרתם לי שהוא במעצר?!״
שיט.

*כלא אטיקה - מתקן לענישה שממוקם במדינת ניו יורק. כלא זה הוא אחד מבתי הכלא הידועים בארצות הברית.