היכון הכן צא

~ פרק 18 ~

״לא!!״ אני צורחת, מתפתלת בין ידיו של השוטר המחורבן בכל כוחי. השוטר תופס אותי בחוזקה מזרועותיי, מפעיל עליי לחץ עם מעט אלימות. אני נתלת עליו, מתנערת בכל הכוח. שיערי מתפרע וציפורניי שורטות אותו באלימות שמגיע לו.
בא לי לדפוק לו את הראש בקיר שוב, ושוב, ושוב.
רוס מובל החוצה עם חמישה שוטרים מאחוריו, מעודדים אותו להמשיך להתקדם במעט אגרסיביות. תחושה רעה ממלאה את גופי עד הסוף, הברכיים שלי רוטטות בפחד, האצבעות שלי וכל הגוף שלי רועד בצורך לרוץ ולתפוס אותו.
אין סיכוי שהוא הולך עכשיו למעצר, הוא לא יכול, הוא שוטר! איך הוא יתמודד עם זה?
עקביי רוקעים ברצפה בלי סוף, עושים רעש שמהדהד בכל הלובי של הבית חולים הפסיכיאטרי - עד שאני מרגישה שדרכתי על נעל עשויה עור של השוטר.
השוטר קופץ ונוהם בכאב, נופל על הרצפה עם התחת ומתרחק מגופי.
אני מנצלת את זה, לוקחת תנופה לפני ששאר השוטרים מצליחים לתפוס את גופי ורצה במהירות את המסדרון לרוס. עקביי נשמעים מאחורי השוטרים שמקיפים אותו וגורמים להם להסתובב - אך אני עוקפת אותם בזריזות. ידיהם מושטות אליי וצעקות מלאות הערות ונזיפות נשמעות, אבל לי לא אכפת. אני עוטפת את מותניו של רוס מאחור, משעינה את לחי על גבו השרירי ושואפת את הריח שלו לתוכי כשכולו מתנשפת.
ללא ברירה, רוס עוצר וקופא במקומו ביחד עם השוטרים, אני יכולה כמעט להרגיש את החיוך המתנשא שלו מעליי.
״גברתי, תתרחקי. זה לא משחק.״ קולו הרציני של השוטר שחום העור נשמע, אני מפנה אליו מבט אכזרי כשהוא נעמד לימיני, מביטה בו כאילו הוא שנאת חיי.
״אתה יודע מי אני?״ אני שואלת בעצבים, זוקפת את סנטרי בהתרסה כשידיי עדיין מקיפות את מותניו של רוס.
״לא. וזה לא משנה. אנחנו קיבלנו הוראות, תני לנו לבצע את העבודה שלנו.״
״העבודה שלך לא שווה כלום.״ אני מטיחה בזלזול, ״לא כשאתה לוקח חפים מפשע, עובדי מדינה, ומכניס לתאים של ניו יורק.״ הכלא פה יהיה מזעזע עבורו... קשה לי לדמיין אותו יושב שם. שוטר בין פושעים שיכולים לפגוע בו. הוא יצא משם הרוס, פצוע ופגוע נפשית.
״גברתי-״
״שום גברתי, אתה משחרר את רוס בזה הרגע. אני אקח אותו למשטרה ברכב שלי.״ אני פוקדת, לא רואה בעיניים בכלל. אין סיכוי שהוא הולך בלעדיי, בלי שאני אדע מה קורה איתו. אני לא סומכת עליהם, והדאגה מכרסמת אותי מבפנים ומחייבת אותי לדאוג שלא יפגע.
״למה שנסמוך עליך? זה נגד העבודה שלנו.״ מעביר את מבטו על גופי ומגלגל את עיניו אחורה כאילו אני לא מסתכלת לו בפרצוף.
חתיכת מניאק.
״אני ריילי סילבה, עורכת דין מהמשפט העליון. אני יכולה לפטר אותך בקלות, גם רוס יכול. אתה תתן לי אותו עכשיו, או שתוכל לומר לכל ההצגה הזאת - להתראות.״ אני נוהמת, קולי אכזרי ותקף.
נמאס לי.
הוא פוער מעט את עיניו, מסתכל עליי שוב ושוב ובולע את רוקו בכבדות לפני שמוציא את המפתח של האזיקים ומשחרר את רוס. הוא מנער את ידיו של רוס במעט אגרסיביות, רוס עוצם את עיניו ברגע של כאב.
״בעדינות.״ אני פוקדת בקול נוקשה, רואה איך הוא מוריד את האזיקים בזהירות מידיו אחרי שהערתי.
״תתרחקו מאיתנו, תפזרו את האנשים, אני לא רוצה ציוץ על זה.״ אני אומרת שניה לפני שאני תופסת בכף ידו הגדולה של רוס, ומתחילה לצעוד איתו במדרגות מחוץ לבניין כשאצבעותינו שלובות אחת בשניה בחום.

״אתה לא אומר כלום, אני אבוא לתחקר אותך רק אחרי הסטודנטים, והם לא עושים עבודה-״ אני אומרת כשאנחנו יושבים ברכב מול תחנת המשטרה. השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, מסתכלים על הרכב שלי בעיניים חושדות ומפקפקות. אני ממלמלת לו הוראות בלחץ, מרגישה איך כל גופי בסטרס.
הוא קוטע את מלמולי, ״ריילי, אני שוטר כבר תשע שנים, אל תדאגי לי.״ מניח את כף ידו הגדולה על כף ידי שתופסת בידית ההילוכים, מלטף את גב כף ידי בעדינות ומסתכל על פניי במבט לא מוסבר. ליבי מחסיר פעימה.
״למרות שאני אוהב לראות שאת דואגת.״ מעביר את לשונו על שפתו התחתונה כשלוחש את המילים שמנפחות את האגו שלו.
״אגו מנופח.״ אני מגלגלת את עיניי בחיוך קטן, רואה איך גם הוא מחייך אליי עם הגומה המטריפה הזאת שלו, שממיסה אותי ללא כל מאמץ.
לעזאזל איתו, הלב שלי פועם בהתרגשות למגע שלו כמו קפיץ.
״אל תספרי לקורה, שלא תתחרפן. אני אחכה לך שתבואי לדבר איתי ולא אגיד כלום עד שתבואי, מבטיח.״ אומר.
אני מסתכלת עליו בעיניים גדולות, מעבירה את מבטי מעיניו הירוקות והצלולות, כל כך יפות שאפשר לטבוע בתוכן. כמו טבע פראי אחד גדול ששואב אותי אליו. אני מורידה את מבטי לזיפיו השחורים והמעוצבים, וישר אל שפתיו העבות והמעוררת.
הוא לוקח נשימה אחת רצוצה, ״אל תסתכלי עליי ככה, את סוג של אחותי, בכל זאת.״ עונה בקול יהיר.
אני בולעת את רוקי ומוציאה את כף ידי משלו, מרגישה איך מילותיו גורמות לי לדחייה.
״לך לעזאזל.״ אני אומרת בחיוך מובך, נצמדת לדלת שלי כשאני מגלגלת את עיניי.
״אני בדיוק הולך לשם.״ אומר בציניות אכזרית משלו.
אני לא מספיקה לעקוץ אותו שוב כי הוא פותח את הדלת, יוצא וסוגר אותה בעדינות כאחד שמעריך את הרכב, מה שגורם לי לחייך במלוא השיניים.

לעזאזל, אני חייבת לגרום ללב הזה להפסיק להתרגש ממנו, זה אסור, זה כל כך - כל כך אסור... אמא שלי אימצה אותו, איך אני יכולה פשוט להתחיל איתו?
אבל בכל פעם יוצא שאני בכל זאת מתחילה איתו. בשפת גוף שלי, בהגנה שלי - פרסתי עליו את כל החסות שיכולתי לפרוס, הגנתי עליו מכל משמר גם עם זה היה מאינטרס מוחלט לחקירת התיק. אני מתחילה להיות מושפעת ממנו.
וזה הורס אותי.
זה יהרוס את כולם, ואת המשפחה בעיקר.
אמא לא תקבל אותנו, שלא לדבר על לקבל אותי. אולי היחסים בנינו טובים, אבל זה רק כי אין ברירה, כי היא הייתה חייבת לאהוב אותי מתישהו. את רוס היא תקבל, ראיתי את זה בעיניים שלה כשהיא בכתה בגללו ביום הראשון שנפגשנו, היא פשוט אוהבת אותו כמו באמת באמת הבן שלה, אבל אותי היא אוהבת פחות... הרבה פחות.
איזה ילדה בת שלוש גדלה אצל סבא כדי ללמוד את הערכים שלו? זה לא נשמע כמו תירוץ?
תמיד ידעתי שזה תירוץ, אני לא מכחישה.
אמא לא אוהבת אותי - אמא אוהבת את רוס.
ואם היא רואה אותו כבן שלה, אני צריכה לראות בו כאחי, אבל הרגשות שלי מפילים אותי.

פאק עם הלב הזה.