היכון הכן צא

פרק 31 - (ריילי/רוס)

(ריילי)

אמא עומדת מולי, בגדיה מלאים בכתמים מהבישול, על ידיה כפפות שחורות של המטבח שלי עם ציור של איש עם עוגה בידו. אני מסתכלת לעיניה הכחולות כמו שלי, ממצמצת כמה פעמים כשהאסימון נופל לי שוב ושוב ושוב.
אמא חושבת שרוס במעצר זמני, לא יצא לי לעדכן אותה כי הוא ברח מהמעצר... ועכשיו הוא נתפס. לא שאני דואגת, כן? אמא מאוהבת ברוס בכל ליבה, היא רואה אותו כבן שלה ולא תוותר עליו עד שילך בחזרה למיאמי.
כשהיא עומדת מולי, מסננת את השאלה הנוקשה לאוזני, המתח שורר בינינו כמה שניות, הגלגלים במוח שלי רצים ואני חושבת מה לעשות.
הקולות של רוס משתעל על הספה נשמעים אך לא מסיחים את דעתי, רק מדאיגים אותי מעט.
לשקר לה? איך אני יכולה לעשות דבר כזה? אמא שלי אולי כלבה, היא אולי יכולה להיות אישה קשה עד לרמה בלתי נתפסת - אבל היא קודם כל אמא שלי. אני אכבד אותה ולא אשקר לה. אני לא חושבת שאני יכולה לשקר לה.
אני בולעת את רוקי ומזדקפת במקומי, ״כן, כן, מיאמי עשתה צעד חסוי. הוא לא באמת במעצר, אבל הוא כן.״ אני אומרת, מניחה את התיק שלי על השידה ומתקרבת לסלון.
התחמקתי ממנה, רק שלא תרוץ אחריי...
אני נעמדת מעל רוס, ליד משענת הספה, כף ידי מושטת אליו כשאני מורידה באיטיות את המגבת הרטובה ממצחו. אני מעבירה את כף ידי השניה על לחיו וצווארו הקשיח כדי לבדוק את החום לבדי.
״הוא לוהט.״ אני מסננת לאמא שלי, שעומדת שם רופאה במקומה עם עיניים פעורות.
רוס מזיז את ראשו ורוכן לאחיזת ידי החלושה במען שכרות וחוסר יציבות. ״אני יודע.״ לוחש בקול מתגרה, שפתיו מנשקות את אצבעותיי במחווה שגורמת לי להסמיק כשאני לוקחת את ידי.
הוא חולה, הוא לא מתכוון לזה...
״מה נעשה?״ אמא לוחשת בלחץ, נראה שבא הסכימה להרפות מהעניין כי היא מבינה את מצבו של הבן שלה - בלי קשר לעובדה שהוא נישק לי את היד במחווה זוגית שגרמה לה לכווץ את גבותיה בחשד. מגבת בישול אחוזה בשתי ידיה והיא מותחת אותה בכוח.
״אני אטפל בו, נראה כמה אני יכולה להועיל.״ אני משתופפת על עקביי מול גופו הפעם, מחזירה את המגבת למצחו, ונושקת בעדינות ללחיו.
״אני רוצה להיות חולה לנצח...״ מהמהם.
״אמממ, חבל. אני לא אספר לך על המידע החדש שלי.״ אני אומרת בפיתוי קטן, מחייכת לעברו כשהוא פוקח את עיניו לחלוטין ומיישר איתי מבט ארוך, ״איזה מידע?״ מרים גבה.
״כן, בזמן שצעקת עליי שלא השגתי את הבחורה המוזרה הזאת, חצי שעה לפני ביקשתי שיוציאו אותו ממעצר ישירות לחדר החקירות.״
הוא פוער מעט את עיניו, נרתע. אני יכולה לראות איך ההבנה נופלת עליו באיטיות, גורמת לו למצמץ אליי במבט כאוב. ״אני.. אני לא ידעתי ש-״
״לא ידעת.״ אני חותמת את השיחה, ״אין צורך להרבות במילים, תרגיש טוב.״ אני אומרת בקשיחות.
נפגעתי ממנו, ואני רוצה לצרוח לו את זה, אבל אין טעם. אין לי כוח להתמודד עם עוד רגשות, ורגשות שאסור לי להרגיש... אין מצב.
כשאני נעמדת בכוונה להשיג עזרה מקצועית מהרופא שמעשן בגינה שלי, הוא אוחז בידי ולא נותן לי ללכת.
״חכי שניה, ריילי. אל תלכי.״ לוחש ובלוע את רוקו במאמץ.
״אני משיגה לך את הרופא, אין לי מושג מה עובר עליך אבל זה רע.״ אני מעבירה את מבטי לאורך גופו ובולעת את רוקי, מוציאה את כף ידי מאחיזתו והולכת לכיוון הגינה של הבית.