33

3.1K 262 54
                                    

[ אותו יום, יום שני, שעה: 19:38 ]

היא בהתה בהם, קפואה. היא לא ידעה מה להגיד או מה לעשות. ליבה פעם בחוזקה והיא לרגע תהתה לעצמה אם הם שומעים את הלב שלה. היא לחוצה כל כך, עיניה מעט פעורות והיא לא מסיטה מבט מהם.

הם לא מסיטים מבט ממנה. הם ראו שהיא לא מתכוונת לדבר ולכן אדם היה הראשון להמשיך. "יצא לנו לדבר." הוא אמר. "את לא יכולה לעשות את זה סאם." פעם ראשונה שהוא קרא לה ככה. זה הפתיע אותה. הוא התחיל לצחוק, צחוק ללא הומור. "את לא יכולה להיות איתי בזמן שאת איתו!" הוא הרים מעט את קולו, עדיין צוחק.

"מה חשבת שהאמת לא תתגלה סאם?" דילן זקף גבה ונראה מעט עצבני. הם לא קוראים לה סמנתה. זה מוזר לה לשמוע אותם אומרים סאם ולא סמנתה. היא התרגלה כבר לסמנתה מהם.

"אני מצטערת.." היא מלמלה והשפילה את מבטה. "אני לא ידעתי מה לעשות." היא הודתה. "אני מחבבת את שניכם."

"אבל את לא יכולה להיות עם שנינו!" אדם התעצבן. "תסתכלי עלינו, אנחנו מדברים איתך." הוא סינן. היא הרימה את ראשה, היא ניסתה לעשות את המבט הכי קר שיכלה, היא לא רצתה להראות להם שום רגש.

"איך גיליתם?" היא שאלה בשקט, נשמעת אדישה מעט.

שניהם כיווצו את גבותיהם. "דיברנו." אדם ענה. "אנחנו חברים את יודעת." דילן המשיך אותו. היא הנהנה ונשמה עמוק. ברור, היא שכחה מזה שהם חברים, איך היא יכלה לשכוח דבר כזה?

"מתי דיברתם?" היא שאלה.

"לפני בערך שבוע, אחרי שלוקאס סילק אותנו מהבית שלו והחזיר אותך הביתה." דילן ענה.

"למה לקח לכם שישה ימים כדי לדבר איתי?" היא שאלה בטון שגרם לאדם להתעצבן, ממש להתעצבן. הוא ניסה להישאר מאופק כמה שיכל כשענה לה. "אנחנו פאקינג חיפשנו את אלה שניסו לחטוף אותך, מצאנו אחד ואז עשינו את מופע האימים, בשבילך. גם אחרי שגילינו שאת משחקת בנו, צוחקת עלינו, עשינו ואנחנו עדיין עושים כמה שאפשר כדי להגן עלייך!" הוא לא צעק אבל הוא כעס.

"אני לא צוחקת עליכם!" היא מיהרה להתגונן. "אני מודה לכם על מה שאתם עושים בשבילי אבל אם לומר את האמת אם לא הייתם בתמונה בכלל לא הייתי בסכנה!"

שניהם שתקו ובהו בה.

"אתם יודעים שזה נכון!" היא הרימה את קולה. "אבל אתם הייתם חייבים להמשיך, הייתם חייבים להתקרב אליי ובשביל מה? בשביל איזו מטרה? כל מה שיצא מזה בשבילכם זה עוד עבודה, כל מה שיצא מזה בשבילי זה סכנה ושקרים לאנשים שאני אוהבת!" היא ניקרה את אצבעה על באזור של עצמות הבריח.

הם עדיין שתקו. היא התחילה לצחוק ואז היא נשפה ונשענה יותר לאחור על הספה, משלבת את זרועותיה. "אין לכם מה להגיד כי אתם יודעים שאני צודקת." היא אמרה.

Horror ShowWhere stories live. Discover now