My Love

פרק 16

-בינתיים, נקודת מבט אליסון-

אני יושבת באוטובוס שעוצר בתחנה שליד הבית הקודם שלי שעכשיו עומד נטוש. לפי מיטב ידיעתי אמה אמורה להביא לראיין את המכתב עכשיו.. הגעתי לרחוב וראיתי את הבית שבתוכו נוצרו כל כך הרבה זכרונות ילדות, הבית הקודם בו הפסיכופת הזה רצח את ההורים שלי על לא עוול בחפם. נשמתי נשימה עמוקה והדלת נפתחה בחריקה, סרקתי את בית והוא לא השתנה כלל; הלכתי לחדר הישן שלי, הכלב נשאר אותו דבר רק ריק. ״אני רואה שהגעת. צעד חכם״ הוא הגיח לפתע מהמרפסת וקפצתי בבהלה ״איך קוראים לך?״ שאלתי והוא ענה בנינוחות ״לקסטר״ ככל שהתקרב אליי הלכתי אחורה ״למה אתה לא הורג אותי ודיי? מה נותן לך המפגש הזה?״ שאלתי והוא הניח את ידו על צווארי הידק אותה ״ההה.. תענה.. לי..״ אמרתי נחנקת והוא שחרר את אחיזו ואני מיהרתי לנשום ״אל תדאגי, לא אהרוג אותך כבר עכשיו, קודם נשחק קצת״ חייך והעיף אותי לקיר ונחטתי על הרצפה ודמעה יצאה מעיני ״מה היא עשתה לך?״ ״סבתא רבתא שלך לקחה לי הכל. אני הייתי חולה והמשפחות שלנו רבו על השטחים ואחרי שאשתי מתה היא לקחה לי את הילד והרגה אותו״ ״מה..? למה..?״ בעט לי בצלעות ״היא הייתה משוגעת, כדי שלא יהייה יורש לשטח שלי והוא יעבור אלייה״ הוא התחיל להרביץ לי והתאפקתי לא לבכות ״אלה היו רק ליטופים זה לא היה כזה חזק״ אמר והתקדם אלי עם סכין שאין לי מושג מאיפה השיג אותו, תקע אותו פעמיים בבטני ונפלתי על הרצפה ״אה!!..!!!״ נאנקתי מכאב ״לא אשקר שהריח לא מטריף אותי אבל אני יודע לשמור על איפוק״ הוא לחץ את ידו על כתפי, ריסק ושבר לי אותה בזמן שידי השנייה מחזיקה את החתכים המדמים בבטני ״אהה!!״ הדמעות זלגו על לחיי, ללא הפסקה והוא הוא הטיח אותי על שולחן הזכוכית במטבח שנשבר לרסיסים והרגשתי את הדם זולג ומרטיב את שיערי. ״זה מעצבן כשאת לא מתנגדת. אבל לא נורא הכל נגמר בקרוב..״ אמר ועיניו נעשות רעבות מרגע לרגע. ״חכה רגע..״ אמרתי מתנשפת, לוקחת כמה אוויר שרק אפשר ״אחרי שתהרוג אותי.. אתה לא תפגע באף אחד אחר נכון?״ אמרתי בכאב ״אני מבטיח. רק אותך ואלך לי לדרכי״ הנהנתי ולא יכולתי לזוז. כשהתקרב כדי לנשוך אותי שמע לפתע משהו, קם ממני וזרק אותי למרטף.
אני שוכבת בתוך שלולית של דם.
הדם שלי.

מדממת למוות, הרגשתי טשטוש ושמעתי צעדים, קולות שבירה וחבטה, צרחות והרחתי עשן.. התחלתי להריץ במוחי את הזכרונות הטובים ביותר שלי עם כל המשפחה והחברים ועם ראיין, הרגשתי שזהו.. מספיק.. עוד מעט אלך וכולם יהיו בטוחים.. הדלת נפתחה והרגשתי שמישהו מרים אותי ולוקח אותי ״אלי! אוי אליסון מה עשית!?... לא לא לא בבקשה לא..״ קול של מלאך יבב, מלאך לא צריך לבכות.. פתחתי במקצת את עיניי ״ראיין.. איפה לקסטר?..״ ״חיסלנו אותו רק אליסון אל תעצמי את העיניים, אני פה איתך בבקשה..״ ״היא הרגה את הילד שלו..סבתא שלי..״ ״לא עכשיו אליסון למה עשית את זה למה באת לכאן?!...״ שאל וליטף את פניי ״רק ככה תהיו בטוחים.. כולכם..״ הוא יבב ״אל תזוזי שלא יכאב לך...״ נאנחתי״זה בסדר.. זה מושלם.. אני בידיים של האהבה הראשונה שלי.. והיחידה..״ הנחתי את ידי על לחיו והוא גיחך בעצב ״דווקא עכשיו את מצטטת לי מזאב צעיר? תשמרי כוח אל תדברי..״ ״אבל זה נכון..״ אמרתי והוא ניענע את ראשו ״לא זה לא נכון אליסון אני לא יכול לאבד אותך..״ דמעה ירדה מעינו, הוא יכול לבכות..? ״ראיין בבקשה.. זה באמת בסדר.. זה לא כואב.. תשמור על טומי בשבילי?״ חייכתי חיוך עצוב ״את תשמרי עליו בעצמך את זה את תיהי בסדר אני מבטיח לך רק תישארי ערה, אנחנו כבר מגיעים, רק עוד קצת..״ מנסה לשכנע אותי אבל אני מבינה שבקרב הזה כבר ניצחתי.
״ראיין תסתכל אליי..״ לקחתי את ידו ״אני כל כך מצטערת.. אתה סולח לי..?״ לחשתי והוא הנהן והרגשתי את העייפות משתלטת עליי ״אפ..אפשר רק.. נשיקה אחרונה..?״ ״אל תגידי את זה..״ קולי רעד ונאנקתי מכאב ״ראיין.. בבקשה..״ הוא נישק אותי והרגשתי שיש לי רק עוד כמה רגעים להיות איתו אז אחזתי בידו בחוזקה, חייכתי חיוך עצוב ולחשתי בטיפת כוחי האחרונה
״ראיין קאלן.. אהוב שלי.. אני אוהבת אות-..״ העייפות גוברת עליי ואני כבר לא מתנגדת..