My Love

פרק 18

-נקודת מבט אליסון-

אני חוזרת היום לבית הספר ומקווה שלא אצטרך ללמוד חומר של שנה עכשיו ״מוכנה להיכנס לכיתה?״ ״כן בואי״ נכנסתי עם אמה והיא הראתה לי את המקום שלי וראיתי את המיקרוסקופ והתחיל לי כאב ראש ״אליסון?״ ״כן ראיין?״ ״רוצה לעשות את העבודה בביולוגיה ביחד?..״ מי זה ראיין? ״אליסון את איתנו?״ גברת מרטין שאלה ״מה? כן כן אני כותבת״ חזרתי להעתיק מהלוח ״ראיין טוב שזכרת להצטרף לשיעור״ היא אמרה ובחור ממש ממש חתיך נכנס לכיתה. רגע היא אמרה ראיין? ״סליחה גברת מרטין״ אמר ובא לשבת לידי והתחיל לי כאב ראש שוב ״אני יכול לנסות משהו?״ ״כ-כן״ רכן אליי ״אל תזוזי..״ לחש והצמיד את שפתיי לשפתיי.. קמתי מהכיסא ויצאתי בריצה מהכיתה ושותה מים מהקולר ״את בסדר?״ קול נעים מאחוריי ואני מסתובבת ורואה שהבחור העונה לשם ראיין עומד מולי. הוא מתקרב אליי ואני נרטעת ורצה הביתה. 
״אלי את לא אמורה להיות בבית הספר?״ וויליאם שאל כשנכנסתי הביתה ״אני לא מרגישה טוב אני עושה לישון״ הוא הנהן ועליתי לחדרי והסתכלתי על השידה שלי בחדר, מוזר, לא היו לי תמונות מעולם על השידה.. אני מתבוננת בתמונות שלי ושל הראיין הזה ביחד והראש שלי מתחיל לכאוב חזק יותר "נווו ראיין בוא נצטלם!" אני מושכת את ראיין אחרי "בשביל מה יש לנו זמן ואני לא עוזב אותך בכזאת קלות" נאנחתי "נו דיי כבר מה איכפת לך, בשבילי???" עשיתי פאפי פייס והוא נכנע "טוב בואי" "ישש!!" הוא חיבק אותי "את ממש ילדה קטנה לפעמים את יודעת?" "אבל אני הקטנה שלך" הנחתי את אצבעי על אפו "לא אתווכח עם זה".. טוב אני בטח סתם הוזה, אז הלכתי למיטה ונרדמתי.. אני רואה לפני צוק יפהפה עם פרחים לבנים כחולים וסגולים ״זה מקסים!״ אני מנשקת שפתיים.. ״ההה!״ אני מתעוררת ויורדת למטה מהר ״אלי לאן?״ שואל ״שכחתי את הטלפון בבית הספר״ אני אומרת מהר ורצה ליער...

אני מגיעה אל הצוק ונדהמת לגלות שזה באמת אותו צוק ורואה על סלע גדול ציור של לב ובתוכו חרוטות האותיות ׳R&A׳ ונתקפת כאב ראש שוב ״זה מקסים״ אני מחייכת ומעבירה את אצבעי על האותיות החקוקות בסלע ״את יפהפייה..״ אני שומעת קול מוכר ומגע שפתיים נוצר עם שפתיי.. ״אחח הראש..״ אני מחזיקה בראשי והולכת להסתובב ביער אבל יש לי הרגשה שאני יודעת לאן אני הולכת.. לא יודעת לאן..

השעה כבר אחרי שלוש בהצריים כך שאמה בטח כבר חזרה הביתה ויום הלימודים הסתיים ואני המשכתי ללכת עד שהגעתי לשטח פתוח וירוק ומגלה בית יפה ומסביבו עצים. זה נראה.. מוכר.. התקדמתי לכיון בית ובכניסה שלו כאב ראש חזק הפיל אותי לרצפה ולא הפסיק   "אני רנסמה רוצה לבוא לישון אצלי?".. "כן אני יכולה"...."היי אני אליסון אבל אלי זה בסדר.." .. "למה את לא מחייכת?".. "את לא תספרי לאף אחד נכון?".."החדר שלך.." "מוזר?" "התכוונתי להגיד מקסים אבל גם זה יכול לעבוד... "זה הולך לכאוב קצת טוב יפה שלי?"... " "אני אוהב גם את היופי וגם את האופי שלך"... "אנחנו צריכים להיפרד...".."אני לא רוצה אותך אליסון.." "אני כל כך מצטער תני לי הזדמנות אחרונה..".. "אני אוהב אותך כל כך, יותר מאת חיי.... "אנחנו אשכרה מתקלחים ביחד.."... "אנחנו צריכים להיפרד ראיין....".. רק ככה הם יהיו בטוחים.. "איך קוראים לך?".."לקסטר"... "אחרי שתהרוג אותי אתה לא תפגע באף אחד אחר נכון?".."אני מבטיח. רק את ואלך לי לדרכי".. אני מרגישה כאב ביד, בבטן ובראש.. שוכבת בתוך שלולית דם. הדם שלי. "אלי! אוי אליסון מה עשית?!...".. "אני מצטערת כל כך ראיין.. אתה סולח לי..?" הוא מהנהן.. "אפשר רק.. נשיקה אחרונה?.." "אל תגידי את זה.. "ראיין בבקשה.." הוא מנשק אותי ואני לוחצת את ידו בחזקה "ראיין קאלן.. אהוב שלי.. אני אוהבת אות-.." "אה!!" אני מחזיקה בראשי שלא מפסיק לכאוב, אני מרגישה שהוא עומד להתפוצץ "אלי דברי איתנו.!" אני שומעת קולות מסביבי אבל אני מרוכזת רק בכאב שלי.. "אה!! הראש..!!" דמעות יורדות על לחיי וראשי כואב רק יותר ויותר "איבדת את הזיכרונות שלך מהשנה אחרונה.." "היא ניזכרת אני שומע מה הולך לה בראש" אני שומעת עוד קול מאחוריי "אחח דיי זה לא מפסיק!!" אני מתחילה לבכות מכאב "אהההההההה!!" כאב חזק יותר מגיע לכמה רגעים והכל מפסיק בבת אחת.

אני מתנשפת ונרגעת, ולאחר מכן מרימה לאט את מבטי וקולטת אחד עשר אנשים עומדים מולי "ר-ראיין?.... ראיין!!" קפצתי עליו בחיבוק הכי חזק שיכולתי והתחלתי לבכות "אני כל כך מצטערת על כל מה שעשיתי ראיין.." קברתי את אצבעותי בשיערו והוא רק הידק את החיבוק "חודש.. חודש לא הייתי איתך איך יכולתי לשכוח אותך!" הוא חיבק אותי חזק "אני אוהבת אותך כל כך.." בכיתי והוא תפס בפניי ומשך אותי לנשיקה שהתגעגעתי אליה כל כך..

אחרי שהתחבקתי עם כולם  הלכתי עם קארלייל וראיין למשרד שלו שיבדוק אותי שוב ליתר ביטחון "את בסדר גמור והזכרונות חזרו אלייך לגמרי אני חושב אז את תיהי בסדר" "תודה רבה" חיבקתי אותו והלכתי עם ראיין לחדר שלו.. "אני חשבתי שאני משתגע בלעדייך.." ליטף את פניי "ראיין אני מצטערת כל כך אבל הייתי חייבת.. הוא יכל ללכת בשמש והייתה לו יכולת איפוק מטורפת והוא איים עליי ו.." "זה בסדר, מה שחשוב זה שעכשיו את כאן.. איתי.." "אה גיליתי למה הוא עשה את כל זה" ראיין הסתכל במבט מבולבל "המשפחות שלנו רבו על השטח שלו כיוון שהוא היה חולה ואשתו עמדה למות סבתא שלי חיכתה בסבלנות וכשאשתו מתה היא הרגה לו את הילד כדי שלא יהייה למי להעביר את השטחים והכל ילך אליה" הוא נראה מופתע "וואו.." "שיט מה השעה?!" קמתי בבהלה מהמיטה "רבע לאחת עשרה" "שיט אמרתי לוויליאם בשלוש אחר הצהריים שאני הולכת לחצי שעה!" הוא צחק וקמנו מהר ללכת חזרה הביתה

"אליסון מארי פארקר, לעולם אל תדאיגי אותנו ככה שוב." נורה נזפה בי "וואי סליחה נורה לא התכוונתי.. הייתי אצל ראיין ונזכרתי בהכל.." "הכל הכל הכל?" "כן, נזכרתי בראיין ובקאלנים, בהכל" היא חיבקה אותי ועליתי עם ראיין לחדר ונשכבנו מחובקים על המיטה "אל תעשי לי את זה שוב, בפעם הבאה שמשהו כזה קורה את באה ומספרת לי בסדר?" הוא ליטף את הלחי שלי "כן.." "יופי עכשיו את הולכת לישון כי כבר שתיים עשרה בלילה עוד מעט" "אוף טוב.. אבל אתה יכול להישאר איתי?" "לא התכוונתי ללכת.." הסתכל עלי במבט אוהב ונשך את שפתיו ונישק אותי ארוכות אחר כך.. "אתה יכול.. לשיר לי?" שאלתי אותו בחיוך ילדותי והוא הנהן. התמקמתי בנוחות בזרועותיו, נשענת על חזהו בעוד שהוא מזמזם לי מנגינה נעימה ומלטף אל ראשי עד שאני נרדמת...