My Love

פרק 17

״העייפות גוברת עליי ואני כבר לא מתנגדת..״
***********
״אליסון... אליסון...״ אני פוקחת את עיניי ושומעת קול מוכר ״א-אמא?״ ״אליסון קומי יפה שלי..״ ״אמא את פה? איפה את אמא?״ אני קמה ומגלה שאני בבית הקודם שלי, אבא יושב בסלון רואה כדורגל ואמא קוראת לכולם לאכול ״אליסון למה את פה?״ אבא שואל ״מה זאת אומרת, אני בבית״ ״סקוט צריך להגיד לה״ אמר נזפה באבא ״מתוקה שלי זה עוד לא הזמן שלך..״ הסתכלתי עליהם מבולבלים ״מה זאת אומרת לא הזמן שלי?״ ״את עוד לא צריכה להיות פה, את צריכה להתעורר..״ מה?
״להתעורר? אבל אמא אני ערה״ ״את לא יפה שלי את לא, את צריכה לקום באמת.״ היא אומרת ואני מחבקת את שניהם חזק חזק ״מה זאת אומרת באמת?״ הם מתחילים להיטשטש ״אנחנו אוהבים אותך יפה שלנו וגם את טומי.. את צריכה לקום..״ ״אמא?! אבא?! אל תלכו!!״ אני צועקת בכל כוחי ״ את צריכה לקום...... צריכה לקום....״ הם נעלמים. הכל נעלם והבזק של אור לבן מסנוור אותי..

~~~~~~~~~~
״ההה!!!״ אני פוקחת את עיניי בבת אחת לחדר לבן. אני סורקת את כולו ומגלה שלוש מחטים של עירוי מחוברות לידי הימנית ״מ-מה? איפה אני? אני בבית חולים?״ אני ממלמלת לעצמי והדלת נפתחת, ונכנס לחדרי בחור עם שיער בלונדיני ועיניים בצבע ענבר עם חיוך על השפתיים וחלוק של רופא, הוא דווקא נראה צעיר יחסית לרופא ״אליסון טוב לראות שהתעוררת!״ הוא ניגש אליי בחינניות ״מי אתה?״ שאלתי והוא נראה מופתע ״הו.. אני ד״ר קאלן״ הנהנתי ״מה קרה לי?״ ״את.. אממ.. הלכת ברחוב וקבוצה של נערים שתויים הרביצו לך ודקרו אותך בבטן״ אמר ״הו.. וואו..״ מלמלתי ״אני יכול לשאול אותך כמה שאלות כלליות?״ שאל בחשד ״אממ כן בטח״ ״איך קוראים לך?״ ״אליסון פארקר״
״בת כמה את?״ ״שבע עשרה״ הוא עצר לרגע
״יש לך חברים קרובים?״ ״כן אמה וצ׳ייס״
״איזה כיתה את?״ ״יא ועוד מעט יב״
״משפחה?״ ״ההורים שלי מתו אבל יש לי אח שקוראים לו טום והורים מאמצים״
״מה שמם?״ ״וויליאם ונורה״
״איזו שנה עכשיו?״ ״2018״ הוא נראה עצוב לרגע ״בן זוג?״ ״פחח לא מי ירצה אותי?״ צחקקתי ונראה שאותו זה לא הצחיק בכלל ״אוקיי, תישארי לנוח עוד מעט אחזור לבדוק אותך״ ״אין בעיה תודה ד״ר קאלן״ נשארתי לבהות בתקרה מנסה לנוח..

-נקודת מבט ראיין-

למזלנו הרב הצלחנו להגיע עם אליסון הבית בזמן וקארלייל חיבר לה שלוש שקיות דם לעירוי וטיפל בה ״לך להתנקות ולהרגע ראיין היא תהייה בסדר״ אדוארד טפח על כתפי ועשיתי כדבריו.. כשקארלייל סיים לטפל באלי והיא כבר הייתה במצב יציב העברנו אותה לבית החולים כדי לא לעורר חשד והעובדה שקארלייל רופא עוזרת מאוד כך שהוא הרופא המטפל שלה. ישבנו בחוץ וקראתי גם לאמה וצ׳ייס ולהוריה של אלי ותירצנו להם שנערים שתויים הרביצו לה ודקרו אותה ברחוב אבל צ׳ייס ידע את האמת כמובן, קארלייל יצא מחדרה לאחר שנכנס לראות מה איתה כשהתעוררה סוף סוף ״היא בסדר.. חלקית..״ הוא אמר בעצב ״אני נכנס לראות אותה״ אמרתי וקמתי מהר אבל הוא עצר אותי ואמר לכולם ״פיזית היא בסדר, אבל.. היא לא זוכרת שום דבר מהשנה האחרונה.. היא חושבת שהיא בת 17 בכיתה י״א, שהשנה 2018 ו..״ ״ומה??״ ״והיא אומרת שאין לה בן זוג..״ הרגשתי כאב לא מוסבר בחזה ״זה אומר.. שהיא לא זוכרת אותי?״ שאלתי מגמגם ״אף אחד מאיתנו״ וואו.. זה לא קורה לי... ״אתם יכולים להיכנס״ אמר לכולם חוץ מאיתנו והם נכנסו ואני קברתי את ראשי בין ידי ודמעה זלגה מעיני וכולם הופתעו שוב וקארלייל רץ להביא מבחנה כדי לקחת את הדמעה לבדיקה ״היא תיזכר מתישהו אחי אל תדאג״ אדוארד אמר והסתכל על אליס שהראתה מבט של ׳אפילו אני לא יודעת אם היא תיזכר׳ ופשוט יצאתי משם ורצתי למקום האהוב שלי ושל אליסון..

-נקודת מבט אליסון-

הדלת נפתחה וכולם נכנסו ״אלי הדאגת אותנו..״ נורה חיבקה אותי והתכווצתי מכאב והיא קצה מיד ״סליחה יפה שלי לא התכוונתי להכאיב לך״ צחקקתי ״זה בסדר גם אני לא ידעתי שזה כואב״ דיברתי עם כולם ואז ד״ר קאלן נכנס ״אליסון יש לי משהו להודיע לך שעלול להיות לא כל כך פשוט״ ״מה״ אמרתי מוכנה לכל מה שיגיד ״עשיתי בדיקה מקיפה ואת בסדר, חוץ מבעיה אחת״ ״ומה היא?״ שאלתי ״היית בתרדמת במשך כמעט שבוע  ואיבדת הרבה דם כשנפצעת ואיבדת את הזיכרון״ ״מה?! למה אתה מתכוון?!״ הייתי נסערת ״איבדת את כל הזכרונות שלך מהשנה האחרונה״ הייתי בשוק ובכלל לא שמתי לב שירדה לי דמעה ״צ׳ייס ישאר איתך ויסביר לך הכל, כולם תצאו ותחזרו אחרי שהוא יצא״ הם הנהנו והד״ר לחש משהו לצ׳ייס והוא התיישב על הכיסא לידי ונשארנו רק שנינו בחדר. ״תסביר לי הכל, כל מה שקרה בשנה האחרונה״ הוא נאנח והחזיק בידי ״טוב, אנחנו כבר בכיתה י״ב ואת בת 18, טומי בכיתה א׳, עברת את הבגרויות ונשארו עוד שבועיים למסיבת הסיום, יש מורה שקוראים לה אריאל מרטין ואתם קרובות״ ״כן אני זוכרת אותה״ ״וזה הכל בכללי״ הוא סיים ויצא וכל אחד בא בזמן שלו לבקר אותי ולבסוף הד״ר נכנס ״איך את מרגישה?״ שאל ובדק לי את קצב הנשימה והלב ״לא יודעת..״ ״מה זאת אומרת?״ קיווצתי את מצחי בבלבול ״אתה נורא מוכר לי מאיפהשהו וכל מה שצ׳ייס אמר נשמע איך אבל משהו מרגיש לי..חסר..״ הוא הנהן ויצא לאחר שאיחל לי לילה טוב..

״סוף סוף אחרי חודש בבית חולים השתחררתי מהאוכל סיוט הזה ואני מתה מרעב בואו נלך למקדונלדס!!״ אמרתי באוטו לוויליאם ונורה צחקה בזמן שליטפתי את טומי שנרדם באוטו. וכן, השתחררתי היום סוף סוף והיד שלי עדין בגבס ואתמול הורידו לי את הטפרים ״את השתחררת מבית חולים לא מבית כלא״ וויליאם אמר וצחקנו ונורה צחקה והלכנו לאכול ואוחח כמה התגעגעתי לאוכל!!!

-נקודת מבט ראיין-

אני לא מאמין שהיא לא זוכרת אותי.. עבר חודש מאז ואני משתגע..!! קארלייל אמר לנו לא לבוא אליה ישר ולתת לה זמן והכי כואב, שהיא לא מכירה אותי בכלל..