זאת לא הייתה הפעם הראשונה השבוע שבה מצאתי את עצמי בוהה בלוח הגדול שעליו שורטטו תרשימי זרימה וגרפים שלימדו אותנו את מהלך ההיסטוריה, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי משום מה את העייפות שהכבידה עליי, משתלטת על כל גופי וגורמת לי להילחם בעצמי על סגירת העיניים. זה היה יומיים אחרי מה שאמרתי לג'ונגקוק, ומאז לא הפסקתי לראות אותו משתרך אחרי זנבם של אומגות, לא הפסקתי לראות אותם מפלרטטים איתו ונצמדים אליו, משפשפים את הגוף שלהם בשלו. גם אתמול בבוקר, כשהוא נכנס עם חבורת האלפות שיצאו לצוד, היה נראה שהוא היה מרוגז... עצבני מדי בשביל להקשיב למישהו הגיוני. וכשעיניו נחו עליי, יכולתי להרגיש את השנאה היוקדת שנפלטה ממנו לעברי, את הסלידה שלו ממני, ואת הגועל הזה שהרגיש כשצפה בי עוזר ליוגיום ולקיהיון לבשל את ארוחת הבוקר. ואז הוא פשוט ישב בשולחן הקדמי ביותר בחדר האוכל ותצפת עלינו מבשלים ביחד. הוא התנהג מוזר כל כך, ומשום מה, לא יכולתי לשנוא את זה שהוא הביט בי, לא משנה באיזו דרך.
"יש כאלו שיכולים להרגיש את ההתאמה שלהם עוד לפני שהם מגיעים לתאריך בו הם אמורים לגלות אותה. זה מסמן עד כמה הקשר העתידי הוא חזק. וככל שהקשר חזק יותר... ככה גם הסיכויים להוליד גורים חזקים, גבוהים יותר." שמעתי את הפרופסור אומר לכיתה בטון רציני כשהצביע על הלוח. הוא שירטט את מערכת היחסים בין אלפא, בטא ואומגה עם קווים ישרים בין לבין וסימן כל אחד מהמילים בצבע אחר. כולם היו נראים מרותקים אל הלוח, כאילו הדבר שהסביר היה מעניין, כאילו שהיה להם אכפת מכל מה שהסביר... אבל לא התפלאתי שהכיתה שלי הייתה הראשונה בדירוג של המתחם, היינו בעיקר אומגות ובטות עם כמויות אדירות של הורמונים שנתקעו בחדר אחד עם פארק בוגום... הפרופסור היפה שלנו להיסטוריה. אבל כשנשענתי לאחור ושילבתי את ידיי, עיניי סרקו אותו מכף רגל ועד וראש וניסיתי להבין למה כולם הופנטו ממנו... הוא לא היה קרוב ללמשוך אותי באיזושהי דרך. גם אם לא היה לי התאמה עדיין, הייתי נאמן... הרגשתי נאמנות אל אדם שעדיין לא סימן אותי, עדיין לא התאחד איתי, הקשר שלנו... עדיין לא הופעל. "אוקיי, הזמן שלנו נגמר... אני מקווה שהפנמתם את מה שלמדת היום בשיעור. נתראה מחר." שמעתי אותו אומר כשנשמע צליל סיום השעה שרק הזאבים יכלו לשמוע. הצליל המיוחד נועד כדי שהמתחם לא יתגלה על ידי בני אנוש חטטניים שנהגו להטריד את הלהקות בטריטוריות שלהם. התרוממתי ממקומי, הגוף שלי היה כבד כל כך, מותש כל כך עד ששמעתי כמה קליקים כשמתחתי את שריריי.
"אתה מגיע?" הרחתי את הריח של ג'ימין שהכה באפי כשנעמד קרוב כל כך לצידי. הריח שלו היה חזק מהרגיל, לכמה שניות הוא הזכיר לי את הריח שהיה לו בכל פעם שהייחום שלו עמד להגיע. אך ידעתי שזה לא יהיה היום, אחרת יונגי לא היה נותן לו לצאת ממפתן הדלת. כשהסטתי את ראשי אליו וסרקתי אותו מכף רגל ועד ראש, ראיתי את הפחד שלו צובע את עיניו בשחור כהה... ידעתי מה עבר בראשו, המחשבה על הייחום שעמד להכות את גופו, המחשבה על הריח המתוק והחזק שעמד לצאת מחור ישבנו, הסיוט שלו שבו הוא לא יכול להגשים את משאלת גופו, לשאת גורים... לא תתגשם. הוא יאלץ לסבול ייחום נוסף לבדו... מבלי אף אלפא שירגיע את הכאב. "יש לנו שעה חופשית ביחד, ג'ין וטאהמין בשיעור בישול כנראה והיונג מתאמן עם שאר האלפות באולם של המתחם. אני רוצה לצפות בהם."
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
