הפרק הזה מוקדש לאהובתי shiristylinson שהיה לה יומולדת והעלתי קצת באיחור. מצטערת❤ שיהיה לך מזל טוב, יום הולדת שמח! שתחיי עד 120 ויהיה לך רק בריאות! אוהבת אותך מאוד❤.
...
זו הייתה כמעט הפתעה כשאימא אמרה לנו שנשב על הכיסאות השחורים ברגע שירדנו מהמדרגות התלולות האלו, רגליי ירדו לאט לאט כשידי אחזה בחולצה לבנה ואצבעותיי השחילו את הבגד על גופי כאילו זה היה חטא שאסתובב עם פלג גוף עליון חשוף, כאילו הייתי יכול להיענש על זה, הייתי יכול לחטוא על שהפרתי את כללי השולחן. העץ הערוך והמשויף שאימא קראה לו "שולחן האוכל", זה שעמד על ארבע רגליים ונועד לשאת את צלחותיהם של המשפחה השלמה, היה ערוך במאפים קטנים עם מעט תפוחים בקרמל וקצפת ושני קנקני תה גדולים, שקעריות קטנות עם קוביות סוכר היו בתוכן. כבר יכולתי להבין שאימא רצתה את השקט שלפני ה-"ביחד", את השקט שלפני ההמולה, היא רצתה את הפרטיות ואת השלווה, את האחדות שלנו בתור משפחה, ואבא... אבא ישב בראש השולחן ומשך אותה אליו כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהוקסם ממנה, כי היא הייתה האומגה שלו, שלה הוא לא יכול היה לסרב, בדיוק כמו שהוא היה האלפא שלה, שהיא אהבה יותר מכל. לא היה לו סיכוי להתנגד, הוא לא יכול היה להתנגד לאישה שלו, שהייתה לפעמים מפחידה יותר ממנו.
"כולם כאן?" קולה ההרמוני של אימי הזכיר לי את המנגינה המרגיעה שהיא הייתה מנגנת לי כשהייתי צעיר. עם הצבע היפהפה של הקול שלה, היא הייתה מרדימה אותי, נותנת לי לשקוע לשינה עמוקה. באותן הלילות, הסיוטים ברחו ממני, היו שם ילדים יפים, זאבים קטנים שחיפשו את המטמון, סיפור שאף פעם לא זכה להסתיים בגלל ההתעוררות הפתאומית של הגוף שלי, ויותר מכל... יכולתי לראות את התת מודע שלי, נותן לי לחוות את מה שאף פעם לא יכולתי לקבל. אבל המוח שלי כמעט ולא יכול היה להגיב באותו הרגע, ברגע שהתיישבתי, עיניי בהו בצלחת הזכוכית של כוס התה שלי ומוחי הריץ את החלום הזה... זיכרון שסירב להישכח מאחור, ורצון שנלחמתי בו, כאילו נלחמתי בגוף שלי. כמעט ולא יכולתי לסבול את התחושה הזו, בכל פעם שעצמתי את עיניי, יכולתי להרגיש את הידיים האלו נכרכות סביב צווארי ואת השפתיים הרכות האלו נושקות לשלי, נותנות לי להיות דומיננטי עליהן, פותחות את עצמן למעני ונותנות לי להחדיר את לשוני לבפנים, ללקק ולתבוע את כל מה שהגיע לי. אגרפתי את ידיי כשיכולתי לחוש את התחושה של האצבעות שלח חופנות את ישבנו, האנחות הקטנות שנפלטו מפיו, יפות כל כך ולוהטות כל כך, כאלו שגרמו לשמיכה שכיסתה אותי בלילה, לרדת כמעט לגמרי כשהגוף הזה חש את החום שורף אותו, איברי עמד בין רגליי ונצמד אל בטני, וכל מה שיכולתי לראות כשדמיינתי את פניו במוחי, היה את השנאה, את תחושת הסלידה... כאילו רציתי להתקרב ולהכאיב, ובו זמנית ללכת משם ולהשאיר את האומגה כנוע ושבור, לא להסתכל על העיניים האלו שנשברו. כאילו יכולתי לברוח מהסיוטים הכי גדולים שלי, אלו שרדפו אותי, אלו שגרמו לשריריי להישרף מהריצה ההולכת וחוזרת.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
