Knot's Calore ↬ TaeKook

Chapter 20-Jungkook

יכולתי להריח את זה מקילומטרים, יכולתי לנשום את האוויר הכבד והסמיך הזה שהגיע עד אליי. ריח מתוק של קוקוס ולבנדר הכה את אפי במכה, גופי הצטמרר כשהרגיש הדף חזק ובלתי נראה מבחוץ. התעוררתי בבת אחת משנתי כשהרגשתי את גופי בוער, כאילו הייתי מוקף באש חסרת רחמים. לא הבנתי מה קרה לי, לא הבנתי למה גנחתי בכאב כשהרגשתי את הזין שלי עומד מתוח כל כך, מכנס הטרנינג שלי לא הסתיר דבר, איברי עמד לבדו באופן אוטומטי כשהרגיש מה שעבר בגוף הזה. לקח לי זמן להבין באיזה מקום הייתי, עיניי הוסטו הצידה וראיתי שהשמיכה הייתה זרוקה על הרצפה, ידעתי שבעטתי אותה מתוך שינה, אבל היא לא הייתה חשובה לי, לא עכשיו כשסבלתי בכל גופי והרגשתי שעמדתי לגסוס בגלל רמות החום האדירות שהיו בי. כל מה שהזאב שלי צעק לי בראשי היה 'בן זוג!', 'לך אל בן הזוג שלנו', 'אנחנו חייבים אותו', 'הוא סובל, לך תעזור לו!'. הייתי חייב לצאת מכאן, הייתי חייב ללכת אל טאהיונג, הייתי חייב לזווג את ההתאמה שלי. הרגליים שלי נחתו על הרצפה כאילו לא אני הייתי זה ששלט בהן, כאילו הייתה להן נשמה משל עצמן, ראש משל עצמן, גוף משל עצמן, והן גרמו לי להתהלך בסערה אל מחוץ לחדר, מחוץ למקום הזה שחנק אותי, שסגר עליי וכלא אותי בפנים. הרמתי את ראשי מעט למעלה, יכולתי להרגיש את התחושה המוזרה, חום... חום כמו אש הגיהנום שלט בי, עבר בתוכי, גרם לי כמעט ולרוץ. עקבתי אחרי הריח, רחרחתי עם אפי... לא היה לי אכפת אם יראו את הזקפה הגדולה שלי, הייתי חייב למצוא אותו, הייתי חייב לזיין אותו... הייתי חייב לתת לו את הגורים שלי, לקשור אותו, הייתי חייב לגמור בתוכו... רציתי אותו, ורציתי אותו עכשיו.

כפות הרגליים שלי נחתו בקול רם על הרצפה עם כל צעד בודד שעשיתי, ירדתי במדרגות הבית במהירות והרגשתי שהתחלתי להאיץ מחוץ לדלת, הכל היה חשוך מסביב, האוויר החמים לא עזר לחום השורף שהרגשתי מבפנים... הייתי חייב להגיע אליו, הייתי נחוש להשיג אותו. רצתי כאילו השדים הכי גדולים שלי רדפו אחרי... אך למעשה, הריח היה חזק כל כך... חזק כל כך באף שלי, הריח המתוק הזה, הריח הזה שיגע אותי... הטריף את החושים שלי, רציתי אותו, רציתי לפלוט את הקשירה שלי בתוכו... רציתי לעבר אותו, שנאתי אותו כל כך על שגרם לי לרצות אותו. 'לך לבן הזוג שלנו ג'ונגקוק, עכשיו!' הזאב שלי נהם במוחי, העיניים שלי נהיו אפלות כשסרקתי את האזור סביב הבית שלי. למזלי, הייחום עוד לא היה חזק מספיק כדי ששאר האלפות בלהקה יריחו אותו ויתעוררו בעצמם. הוא היה שלי, שלי בלבד. הוא היה שלי גם אם הכחשתי, גם אם קללתי, גם אם הרחקתי אותו, הוא היה שלי בכל רמח איבריו, בכל תא ונים בפנים, גם אם הכאבתי... הוא היה חלק ממני. רציתי אותו כל כך עכשיו, אבל שנאתי אותו עד שיכרון חושים, כאילו הוא היה אשם בזה שהסתחררתי, בזה שהייתי כמהה אליו, ורציתי לראות אותו במצבים הרחוקים ביותר שאי פעם היו בגלגל החיים הזה. הריח משך אותי, עקבתי אחריו כמו עיוור, כאילו ככל שעשיתי צעד וצעד נוסף, בית הלהקה היה רחוק יותר, רחוק כל כך, רחוק עד כדי כך שזה גרם לי לאבד את עצמי. רגליי משכו אותי לשם, זה הרגיש שחבלים בלתי נראים משכו אותי עד שנתקלתי בדלת של בית הלהקה הגדול; לא התעכבתי, אפילו לא שניה, לא היה לי זמן לבזבז... לא היה לי לבזבז, פשוט כרכתי את כף ידי על הדלת ופתחתי אותה לרווחה. יכולתי לשמוע את הייבבות שלו מרחוק, יכולתי לשמוע את הגניחות שלו מלמעלה... את הקריאות שלו, את הייללות שלו, כאילו הזאב שלו צעק לי שרצה את האלפא שלו והרגשתי את הזין שלי מתקשה אפילו יותר כשחשתי בו מושך אותי מבלי שראיתי אותו.