מצטערת על האיחור הזה! בהצלחה לכל מי שהתחיל ללמוד היום! מאחלת לכולם שנת לימודים מוצלחת.
לג'ונגקוק יש היום יום הולדת, אני יודעת שהוא עבר בקוריאה... אבל בזמן שלנו עדיין הראשון בספטמבר. העלתי את הפרק הזה ביום ההולדת שלו. אז מזל טוב לגולדן מאקנה, הממבר הכי צעיר בביטיאס שאני ממש אוהבת!
תשמעו את השיר, הוא ממש מתאים לסיום הזה.
...
פעם, לפני המון שנים נהגתי לחשוב על עולם טוב יותר. על עתיד טוב יותר. הייתי מסתכל החלל הריק מאדם ומבחין בצבעים שהבדילו אותי מהשחור והלבן, הייתי מסוגל להבחין מדי פעם בטוב וברע, הייתי מביט בחבריי ויוצר מציאות אחרת, שונה. נהגתי לתהות מה עלול לקרות אם אחייך אל העולם, האם העולם יחייך אליי בחזרה? אם אעצור לרגע כדי לנוח, האם העולם כולו יעצור בשבילי? אם אתמוטט ואאבד את עצמי, האם העולם יפנה את דרכי או יהפוך לי למבוך מפותל שממנו בחיים לא אצא? לא ידעתי מה הייתה התשובה לשאלה הזאת, אבל תמיד קיוויתי שביום שאחרי לא ארגיש מאוכזב, לא אסתכל לאחור ואחשוב לעצמי שהייתי מסוגל לעשות את הדברים אחרת, לעשות אותם בצורה טובה יותר. ועכשיו, כשהיום שאחרי הוצג בפניי, עמדתי באמצע המקום הזה והקשבתי לפעימות הלב האלו בקנאיות, מלא בפחד שאם ארדם בשמירה, הן יחדלו מלפעום שוב.
הסתכלתי עליו בעיניים פקוחות לרווחה כשעמד עם פלג גופו החשוף מול הבית ההרוס שהתרסק בגלל המתקפה הארורה ודיבר עם חלק מחברי הלהקה על מה אפשר היה לעשות על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. גופי ישב באפיסת כוחות על כיסא הנדנדה במרפסת הבית של האלפא המכהן לשעבר וליטפתי את בטני הגדולה, בעוד שהגור הקטן שלי ישב על ברכיים ונשען על חזי בצורה מרושלת, כאילו פחד שאעלם לו כפי שאביו כמעט נעלם לו. עברו שלושה חודשים מאז המתקפה ההיא והיה נראה כאילו ההשתקמות עמדה להיות ארוכה יותר ממה ששיערנו, והפצעים הפתוחים שהאובדן יצר בנו... ייקח להם זמן ארוך להתרפא. ובכל זאת, בכל זאת בכל לילה הודיתי לירח על שהציל אותנו והיה עימנו ברגעים הקשים ביותר שלנו, על שהשאיר אותנו ולא לקח אותנו מהיקרים לנו, הודיתי לו.
"אימא-" קיו מלמל בתינוקיות כשהרים את ראשו הישנוני מהחזה שלי והצמיד את בטנו הקטנטונת ללא כוונה אל בטני הגדולה והנפוחה שכבר לא ידעה לאן לגדול. גבותיי התכווצו להן כשראיתי אותו פוקח את עיניו היפות ונשען עליי עם גופו במקום להירדם בחיקי, הבעת פניי נתנו לו להבין שאני שואל אותו ללא מילים מה קרה ומה הוא רוצה להגיד. קיו הביט בי עם עיניו הגדולות ונתן לשיערו השחור ליפול על עיניו לפני שהרשה לעצמו לדבר, ראשו הוסט לשנייה בודדה בעקבות הצליל של צחוקו של סונג שישב על אדמת הרחבה שספגה את דם אויבנו ביחד עם ג'ימין וניסה למשוך לו את השיער בילדותיות, מה שגרם לי לחייך קצת במחשבה שאולי לקיו תעלה מחשבה לעשות לי את זה גם. לא שרציתי את זה או חשקתי בזה, אבל ידעתי שלגורים יש נטיה להעתיק מהאחרים, למרות שזה היה ברור שקיו אף פעם לא ילך אחרי אחרים ויהיה המוביל תמיד, גם אם סונג היה הבן של האלפא המכהן. "אבא עומד ללכת שוב?"
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
