תשמעו את השיר וסליחה על הפרק הגרוע.
...
לא יכולתי להסביר את התחושות שחשתי כשגופי סוף-סוף אפשר לעצמו להתפרק על המיטה. בכבדות, בהתשה, ללא יכולת להתרומם יותר, הרגשתי נינוח יותר כשנשענתי על הכרית, כשהבטתי בתקרה במן עייפות שלא יכולתי להסביר ואוזניי האזינו לשקט... שקט. השקט היה מעין גן עדן וגיהנום יחדיו; תחילה הוא מרגיע, נותן לנפש לנוח, מערסל אותך וגורם לך להירדם, אך ככל שהזמן עובר והשעות הולכות וחולפות... הנשמה כלואה בחדר, העיניים נפקחות ונסגרות והשגרה חוזרת חלילה, הגוף מתחיל להירקב וגן העדן עלי אדמות, הופך להיות מחול שדים שמתחולל בתוך הראש. ידעתי שבזמן ההיריון שלי עם קיו, שקלתי להתמסר לשדים האלו ולתת להם את עצמי שיעשו בי כרצונם, ידעתי שהמחשבה על זה הייתה מפתה ואני בטיפשותי כמעט נכנעתי אליה, הייתי אמור להציל את עצמי מלטבוע ועם כל הקושי, רגליי התרוממו מהמים ולבסוף הצלחתי לנשום.
וכשחשבתי על כל זה, ראשי זז הצידה ועיניי בהו בלב מעץ הגדול שהאיש שהיה אמור להיות לצידי לנצח, הכין לי. הלב הזה היה אמור לסמל את גודל אהבתו אליי, את הכנות, את הרצון, את הכמיהה, את כל הרגשות שהייתי אמור לקבל עוד לפני שכל זה קרה. משהו בי לחש לי שאולי עדיף מאוחר מאשר אף פעם, אך מיד אחרי קול עמוק ומצמרר נשף על אוזני עשן סמיך ולחש לי שאסור לי להיכנע לו כל כך מהר, שסבלתי כל כך בגללו, שעליי להזכיר לו את זה כדי לגרום לו לסבול. לא ידעתי למי להקשיב, לא הצלחתי להבחין בין טוב לרע, לא הצלחתי להבחין בין חיובי לשלילי, הקו בין המציאות לדמיון החל להטשטש ולא ידעתי איפה הראש שלי היה באותו הרגע. הייתי אמור להיות שבור מספיק כדי להבין מי הייתי באמת?
"לון-" קולו הנמוך קרא לי כשגופו החסון השתחל מתחת למיטה. אצבעותיו הגסות נעו על עורי, על מותניי... על הבטן שנותרה לי מהלידה של קיו, כאילו רצו לחוש ולזכור כל מגע שאפשר היה לחוש, כל מגע שאפשר היה להרגיש. הוא התקרב באיטיות והצמיד את עצמו אליי, ראשו הונח על הכרית שלי כשכבר היינו צמודים כל כך זה אל זה ובתוכי התנהל מאבק שלא יכולתי לנצח בו; עלוב ובודד, הרגשתי כאילו הייתי ראוי יותר מההרגשות האלו... הרגשתי כאילו לא משנה כמה האהבה של האלפא שלי הראתה לי שזה אמיתי, הסבל והפחדים שעברו בתוכי לא זזו ממקומם. "אתה מריח טוב, אני שמח שאתה לא מתרחק ממני..."
"תודה על הלב," מלמלתי כשהשארתי את ראשי היכן שהוא היה. הוא עדיין הביט במקום השני בו פרצופו של ג'ונגקוק לא הופיע ועדיין העיניים שלי הביטו בלב ולא באלפא הזה כדי שלא יראה שלמרות שהלב שלי מעט התרכך בגללו, עדיין לא מצאתי את עצמי סולח על כל מה שקרה... עדיין לא. "זה היה יפה וזה ריגש אותי מאוד, גם הפתקים." זה כל מה שיכולתי להגיד לו, זה כל מה שהיה לי להגיד לו וידעתי שהוא הרגיש שמשהו היה כבוי בתוכי עדיין ושהאצבע שלו לא הצליחה להדליק את המתג בחזרה, עדיין לא.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
