המצעים הנוחים מתחת לגבי גרמו לגופי להרפות מהמתח ששרר בתוכי, מהכעס, מהרוגז הרב שלא יכולתי לשלוט בו כשרעשי רגליים יחפות חדרו אל שטח שמיעתי. מבטי הקפוא נשא את עצמו כלפי מעלה, חזי החשוף עלה וירד בצורה מסודרת כשעיניי הביטו בתקרה, וכל מה שיכולתי לעשות היה להבין שמוחי היה ריק, ריק לגמרי בעוד שהייתי בצד הזה של המיטה, ריק לחלוטין, ריק יותר מדי, ריק כאילו לא היה בי תוכן, לא היה מה לקרוא. זה היה הלילה הראשון בו שינתי לא הייתה עירומה כליל... על פלג גופי התחתון הונח לו מכנס טרנינג שחור שהגיע עד לקרסוליי ורגליי ללא בד הגרביים, כוסו בשמיכה העבה שבדרך כלל לא השתמשתי בה. בעודי שוכב ער, תהיתי לעצמי איך הגעתי למצב הזה? ואיך החיים כפו עליי את הדבר הזה? איך הם נתנו לי להיות שבוי תחת רצונותיו של האומגה שלי? איך זה קרה? איך זה שנאלצתי לשתף את השטח שלי עם זאב אחר שהיה הרכוש שלי? השמיכה הדקה שנהגתי לישון איתה, נזרקה אל תוך ארון המצעים הרחב שבחדר ליד חדר המקלחת הלא משומש של שאר דיירי הבית, ואת מקומה החליפה אחותה כבדת המשקל שחיממה אותי יותר ממה שהזאב שלי חימם אותי בלילות קרים של החורף האיום באזור הזה של הלהקה.
הרי זה מה שטאהיונג רצה, זה מה שהאומגה שלי חשק בו, שיהיה לו חם ונעים, שהקור יפסיק לעטוף אותו בעוד שישכב לצידי במיטה הזוגית שלנו. הצעדים שלו היו מהירים, יותר מדי מהירים כששיערו היה רטוב וטפטף על רצפת החדר, הריח המשכר שלו גרם לעיניי להיעצם ולאפי לנשום את המתיקות שנדפה ממנו והתערבבה עם ריח השמפו והמרכך שהביא איתו מהבית הנטוש שלו. בגדיו כבר סודרו בארוני ונעליו הוצבו בפינת החדר, הניחוח שלו התפשט והשתלט על הניחוח האפל והחריף של האלפא שלי... השתלט וכבש את המקום, בכל פעם שיצאתי ונכנסתי, זה היה כמו משב רוח רענן שהכה בפניי, הרגשתי כאילו בחיים לא אשבע מהריח הזה, כאילו לא התחלתי להריח אותו כבר התמכרתי... לא משנה כמה ליבי הוכבד עליו, כבר הייתי מכור ללון שלי. אותו ניחוח גרם לי להירגע, גרם לי להרפות ולעזוב את מושכות השליטה, גרם לי לנוח ולהשתחרר בתוך עצמי, כבר לא הרגשתי רע כל כך ולא הייתי מסוגל להודות לו על זה. זה הרגיש כאילו חיכתה לי שינה מתוקה כשהוא נכח בסביבה שלי, שינה מלאה בחלומות טובים שלא יגרמו לי לדמיין את המציאות הנוראית, שינה מלאה בו. ובעוד שעיניי נעצמו, שמעתי את צליל הורדת המתג ובמקום שעפעפיי הדקים יוארו, האור נכבה והשמיכה הורמה באוויר... המזרן נע טיפה כשגופו הרזה של האומגה שלי נחת עליו והשמיכה חזרה למקומה, הפעם היה זה הגורם הזר ששכב לצידי.
"איך היה היום שלך?" קולו היה כמו יד רכה שליטפה את העור מתחת לאוזני וגרם לי לגנוח מהצמרמורת, מעין חיבה קטנה לטונים או לצלילים שאף אחד לא יכול היה להעריך, אבל ככה זה היה... יד בלתי נראית עברה מעליי והעניקה לי את שלוותה, ידו הבלתי נראית, היא הייתה שלו. אך בשאלה הזו, בשאלה הזו לא יכולתי לראות דבר חוץ מרצון לשבור את המתח, להעמיק את מה שקראנו לו התאמה ולהעניק לו שם אחר שנוכל להתגאות בו. הוא דיבר כאילו יכולנו לדבר, כאילו נתתי לו את המפתח שיפתח את מנעול הספר וכל מה שנותר לו לעשות היה לקרוא את הסודות שהוסתרו שם. אלו היו מילים... מילים שנועדו להיות אלו שיציגו אותו כהאומגה שלי, אך אותן מילים גרמו לי להמשיך לעצום את עיניי ולהזיז מעט את עצמותיי... גבי גרר את עצמו כלפי מטה עד שנשכבתי על הגב, ובתנועה חדה לצד השני, התהפכתי והפנתי אליו את גבי, אליו הוא יכול היה לדבר ועדיין להרגיש שלא היה לי אכפת מאשר לראות את פניי ואת ההבעות שרציתי להסתיר. אוזניי יכלו לשמוע את האנחה הקטנה שיצאה מפיו כשכיסיתי את עצמי ונתתי לו להבין שלא היה שום פתח, אף חולשה, ולמרות זאת, הרגשתי כאילו לא הייתה לו כוונה לשחרר, לא כמו שאני שחררתי את המושכות. "ג'ונגקוק, איך היה היום שלך?" האומגה שלי חזר על שאלתו וקולו העמוק נשמע יציב ובטוח במטרה שרצה להשיג. ובכל זאת, חוסר הסבלנות שהודלק כמו פתיל של פצצה מסוכנת, בער באיטיות, כמו ציפורניים ששרטו את העור בצורה עמוקה, זה כאב וגרם לי לרצות לצרוח, לחסל את הגורם לכך. "ג'ונגקוק, איך היה היום של-" הוא דיבר מחדש באותו הדפוס, וכל מה שעשיתי היה לפקוח את עיניי ולסובב את גופי אליו בחדות. ידי הונחה על פיו ועל אפיו וכל מה שיכולתי לראות היה את עיניו היפות בוהות בי עם הניצוץ הקטן שנדלק ונכבה באותה המהירות.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
