Knot's Calore ↬ TaeKook

Chapter 6-Taehyung

זה לא כאילו היה משהו בתוך המקום הזה ששנאתי, או תעבתי, או פשוט לא חיבבתי. וזה לא כאילו הבוקר הזה היה מלא בריגושים שגרמו לליבי לרטוט, הייתי אמור לחוש בגאווה ממלאת את ליבי וגורמת לי לשקוע אל אופוריה משכרת... אך זה לא היה המצב. כל אוויר שנשמתי, הרגיש כאילו נשמתי בזכותו; וכל כאב שחוויתי, כאילו נגרם בגללו, או כל שמץ של עונג שאי פעם גרם לי לגמור, נעשה בזמן שחשבתי עליו. בבוקר הזה, כל מה שהיה לי לעשות היה לשנוא את עצמי על היותי חלש, על היותי כנוע, על היותי אחד מאלפים שרצו אותו ולא קיבלו. הכחשה היה דבר יפה, לפחות בזכות זה, חיבבתי קצת יותר את בני האדם. הכחשה הייתה דרך לייפות את המציאות המכוערת, מציאות שבה אנו חיים בעולם מושחת והורסים אותו בשתי ידינו. היינו תמימים, אך כלל לא שווים. והאלפא הזה גרם לי להרגיש קטן יותר ממה שהייתי, כאילו הייתי שייך לו ולא שייך לו בכלל ושנאתי אותו על זה. זה הרגיש כאילו העולם הסתובב בכיוון אחד ואני הלכתי נגד כיוון התנועה כשהתנגדתי לו, אבל בכל פעם שהרחתי את הריח שנדף ממנו, הייתי מוכן להרים את זנבי לאוויר ולהציע לו את עצמי... את הזאב שלי, את הלב שלי.

האהבה שלי כלפיו בוטאה בחמישה שלבים... חמישה שלבים אכזריים שעברתי עד שהגעתי למסקנה הזאת. הראשון היה הכחשה, ההכחשה שגרמה לשנאה עזה ורצון להתעלם מהעובדה שרציתי שיגיד לי שהייתי היפה ביותר בעיניו, הטוב ביותר בעיניו, והאומגה האידיאלי שאיתו הוא רוצה ליצור גורים. השלב השני היה כעס, כעס עליו ועל עצמי, על כך שנתתי לאלפא טיפשי שכזה לקחת את הלב שלי בחוסר הבנה למה כל כך רציתי אותו. הוא זיין כל אומגה שרצתה או רצה, כל בטא שהתחננה או התחנן, כל אלו חסרי הכבוד שאי פעם הכרתי. אך מבעד לכל זה יכולתי לראות את הלב הקשה, את חוסר הערכה שלו כלפי אנשים זולים, אך לפעמים היה נראה כאילו רצה שאהיה זול, שאהיה חלק מהם כדי שלא אתקרב אליו יותר ממה שהייתי אמור... ג'ונגקוק לא יכול להתרחק ממני, לא משנה כמה שנא אותי על כך שסירבתי לו, הוא תמיד חזר. השלב השלישי היה מאבק, מאבק פנימי וארוך עם עצמי, זה נמשך שנה שלמה מאז שהייתי בן שמונה-עשרה, ג'ונגקוק היה בן שש-עשרה, על סף השבע-עשרה מפני שהייתי ועדיין אני גדול ממנו בשנה. ניסיתי, לא משנה כמה זה כאב, לא משנה כמה הקנאה שרפה אותי מבפנים, ניסיתי לעשות הכל כדי להתרחק... אך בסופו של דבר, הרחתי את אותו ריח, שמעתי את אותו הקול ודמות הזאב שלו נשארה אותו הדבר. גם כשרצנו ביערות עם הלהקה בשביל השעשוע, הרצון שלי להעניק לו את העולם שלי ומעבר לו, לא נעלם. השלב הרביעי היה עצבות עמוקה, לילות ארוכים בהם נתתי ללב שלי לבעור ולאומגה שלי ליילל, שיטוטים ממושכים עם פרווה לבנה, זנב ארוך ואוזניים מחודדות, ביער האפל, שכיבה על שפת האגם ורצון עז שיספר לי למה הכל היה בצורה ההיא? למה נתתי לזה להתחיל עוד לפני ההצעה ולמה נתתי לזה להמשיך אחרי ההצעה? הייתי נאיבי, מעט תמים, מעט טיפשי, אך רציתי אלפא שהיה שייך למישהו אחר וזה היה החטא הנוראי ביותר שאי פעם חטאתי. והשלב החמישי היה קבלה, זה בדיוק השלב שעברתי עכשיו, קיבלתי את זה שהייתי מאוהב, קיבלתי את זה שהייתי מכור, קיבלתי את זה שהייתי חלש נגדו, קיבלתי את זה שהחום שהתפשט לי בבטן בכל פעם שראיתי אותו, היו פרפרים ארורים שהיו דמות ההתרגשות... והכי מכל, קיבלתי את זה שלא נועדנו אחד לשני, בכלל.