תשמעו את השיר.
...
זכרתי. זכרתי את כל הפעמים האלו שראיתי את החיוך הזה והרגשתי כאילו השמש העזה לחייך אליי למרות שאסרו עליה. זכרתי. זכרתי את הזרועות שעטפו אותי כשישנתי אחרי כל מה שעברנו, אחרי שהגענו לעמק השווה. זכרתי. זכרתי גם את הנשיקות שחלקנו יחד ואת הדרך בה הלבבות שלנו פעמו זה נגד זה אף על פי שלא הודנו בדבר. זכרתי. זכרתי את הדרך בה הוא נע כנגדי, עינג אותי, את המבט שלו כשהרגשתי את האיבר שלו מטריף את החושים שלי וגורם לי לבכות מההנאה. זכרתי. זכרתי את הדרך בה עינינו פגשו אלו באלו, זכרתי את הרגעים בהם קראנו זה את זה כמו ספר חצי פתוח, זכרתי את הרכות שהוא נשא איתו ואת הקשיחות בה הוא השתמש כדי להוכיח את עצמו. וכשהחמה שלחה אליי את קרניה, לא יכולתי שלא לחשוב על ג'ונגקוק.
הייתי ריק, ריק וחסר משמעות כשהבנתי שהגעגוע אליו כאב כמעט כמו לקבל זעזוע מחץ בלב. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי דבר מימי, וידעתי שמשהו בו נחסם בפני לא משנה כמה ניסיתי להוריד את ההגנות שלו. ואלו היו מהרגעים האלו שרגליי הוטבלו באגם של הלהקה המערבית ועיניי הביטו גבוה אל האזור בי הן לא יכלו להסתכל יותר מדי מבלי להסתנוור או לאבד את הראיה. נשאתי איתי זעם, במשך כל השבועות האלו תהיתי לעצמי היה המסך השחור שחסם את עיניו של האלפא שלי, והאם הייתי זול כל כך? האם ככה הוא באמת חשב? והגעתי למסקנה שבחיים לא אצליח לדעת... שאולי אמות בידיעה שחייתי חיים לא שלמים. הגור בבטן שלי היה שלו לחלוטין וכשהסתכלתי על השמים וחשבתי בקרירות של מי האגם, תהיתי לעצמי אם אוכל להביט לו בעיניים כשישאל למה הלב שלי הולך ומאט.
האהבה שלי אליו בחיים לא השתנתה, היא רק נלחמה לה מול הכעס שלפעמים עיוור אותי. ובכל לילה התהפכתי לצד השני כדי לראות אם הוא הגיע, אם הוא אי פעם בא כדי לשכב ולנוח לצידי, התהפכתי לצד השני כדי לבדוק אם הוא הביט בי, אם הוא התגעגע אליי... אם הוא מתחרט על ששבר את ליבי, אם הוא הבין שהאהבה שלי אליו בחיים לא תשתנה גם אם לא אהיה מוכן לקבל אותו בחזרה ברגע שאראה אותו בפעם האחרונה. ידעתי שאראה אותו שוב, ידעתי שהגור שלי בחיים לא יסתפק רק בי, ולא יכולתי לקחת את אבא שלו ממנו... לא יכולתי לתת לו לגדול בתחושה שלא רצו אותו. הייתי מוכן להוריד מהכעס והזעם שהרגשתי כלפיו כדי שהגור שלי יהיה שמח. לג'ונגקוק לא היה מקום לצידי יותר, בחיים לא יהיה לו. לא משנה כמה אהבתי אותו, בחיים לא אמצא את הדרך לסלוח לו על כל הפעמים האלו שבהם הוא השפיל אותי, בחיים לא אמצא את הדרך לסלוח לו על כל הפעמים בהם חשבתי שהוא איתי במאת האחוזים, אבל לא היה שלם איתי באמת.
"כשאתה מסתכל על השמש ככה, טאהיונג, אתה נראה כמו הירח שמנסה להילחם באויב שלו." יכולתי לשמוע את רשרוש המים כשלוקאס התקרב אל שפת האגם ושילב את זרועותיו עליה. סנטרו הגאה הונח על עורו ועיניו השחצניות הביטו בהתגרות, שפתיו נפשקו מעט כשהוא בהה בי ואפילו מבלי להביט בו ידעתי את כל זה... גופי כבר למד להכיר את הדרך בה האלפא הזה אתגר אותי, ואת ההרגשה שהרגשתי כשהוא עשה זאת. "פעם אמרו לך שאתה דומה לירח, טאה?" הרמתי את הגבה שלי והורדתי את פני מהמבט על השמים אל האלפא שהפך להיות בין היחידים שסמכתי עליהם במקום הזה. הוא לא ידע על מה הוא מדבר, הוא לא ידע שהיה רק אחד שאפילו העניק לי כינוי שסימל את מה שהייתי בשבילו. וכשלוקאס אמר זאת, יכולתי להרגיש את האוויר מכה בי, גוף בלתי נראה אך מוכר מאוד כאילו נצמד אליי מאחור כשישבתי על שפת האגם, ראש מלא בשיער שחור רכן קדימה ושפתיים שנשאו עימן נשימה חמה לחשו לי 'לון'.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
