*לקרוא את ההודעה בסוף הפרק, זה חשוב. לא לדלג.
...
הידיים שלי היו עסוקות בהיסח דעת בשעה המוקדמת ביותר שבה יכולתי לקום בבוקר הזה, במוחי כמעט ולא האמנתי שעמדתי כאן במקום להטביע את העצבות שלי בתוך הכרית... תחת הסדינים החמים והמרגיעים, בתוך המקום הכי מוגן עבורי, אותו מקום שהיה הבית שלי... מקום המפלט שלי. אך ברגע שהפנים של ג'ימין היו נפוחות וחיוורות, וגופו בער עוד מאתמול בערב, הבנתי לבד שהיכולת שלו לבצע את התורנויות שלו היום, הייתה כמעט בלתי אפשרית. הקול שלו שביקש ממני את הדבר המעצבן ביותר שאומגה יכל לבקש מאומגה, היה כמעט ובלתי ניתן להתנגדות כשהוא חיבק אותי והתייפח בגלל הכאבים החדים בבטנו, התחושה השתחררה מגופו ועברה אליי... נזכרתי איך העיניים שלי נעצמו וגניחה רועמת נפלטה מבין שפתיי כשהרגשתי את החדות של הכאב בחלק התחתון של בטני, כבר באותו הרגע הבנתי שהיה עליי להתעורר מוקדם בבוקר כדי לבצע את תורנות הבישול במקומו.
הוא ידע היטב שלג'ונסו היה את סונמין, ככה שהוא לא העלה בדעתו לבקש ממנו, ולסונג ביי שכבר היה חלק מהלהקה, היה את ג'י שעדיין היה במצב גור זאב ועמד להשתנות בקרוב לתינוק המתוק והאנושי הוא אמור להיות; ליבו של ג'ין עדיין כאב מהידיעה, התחושה המדכאת לא חלפה ממנו וכולנו יכולנו להרגיש את זה, אז רק אני נשארתי... מבין כל החמישה, הייתי היחידי שהיה בסדר מספיק בשביל להחליף את האומגה הנפוח עם מצבי הרוח המשתנים, רק אני מכולם... היחידי שהסכים. זה היה כמעט כמו לעוף באוויר ולא לנחות על הקרקע, תחושת ההתעוררות שהביאה איתה מרץ ועייפות בו זמנית, הייתה בלתי נסבלת... היא הביאה איתה את הרצון לשכב ולהטיל את הגוף על גורם רך כך שיוכל לנוח, ואת הרצון לסיים עם הדברים בצורה המהירה ביותר, כך שאוכל להשתחרר ולצאת מידי חובתי; אבל זה לא היה המצב, לא כשחובה הייתה חובה ולי לא היה דרך להתחמק ממנה, או להשתחרר בצורה נורמלית, הייתי חייב לעמוד כאן ולחשוב, לעמוד במקום הזה ולחכות לשותף שלי להיום, להיות קשוב ולהתרכז.
אבל איך יכולתי להתרכז כשהמוח שלי התמלא בפחדים ותהיות? נשארתי לבד, תחת ציפורניו של האלפא העוצמתי שתבע את זכויותיו עליי, שבוי בגלל המבט הזה שכלא אותי ולא הרפה, רצוי ולא רצוי בעת ובעונה אחת, הייתי נחשק, אבל הוא לא באמת רצה אותי. יכולתי להסתכל בתוך העיניים האפלות האלו ולראות כמיהה, יכולתי להסתכל בתוך העיניים האפלות האלו ולראות שנאה, יכולתי להסתכל בעיניים האפלות האלו ולהיבלע בתוכן, כי אהבתי את שתיהן, את הכמיהה ואת השנאה... לא משנה כמה הוא שונא אותי, הוא לא יוכל ללכת, הוא תמיד יחזור אליי, לא יוכל לברוח ממני. עיניים נעצמו להן כשגופי החל להרגיש ציפייה, מן התרגשות לא מוכרת, התרגשות שונה ממה שהייתי רגיל... ראשי נזרק לאחור באיטיות ואפי נשם לתוכו את הריח המסחרר, חמימות נעימה התפשטה בי, וכל מה שרציתי לעשות היה ללכת אחר הריח הזה.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
