*תתייחסו להודעה בסוף הפרק.
...
יכולתי להרגיש את זה, את הכעס האכזרי שהרתיח כל חלק בגופי, כאילו הוא היה טפיל ואני הייתי הקורבן החדש שלו, הגוף המארח שהחזיק אותו בחיים. למרות הריחות המשכרים האלו שעלו באפי כאשר ישבתי ביחד עם הלהקה בחדר האוכל של בית-הלהקה וג'ימין ישב לצידי... יכולתי להרגיש לבד את המבט שהוא תקע בי בזמן שאכל, ניחשתי ששנינו לא שכחנו את השיחה המרגשת שחלקנו אתמול בצהריים. להגיד שלא הרגשתי את הלב שלי נפעם מהמגע? זה היה יכול להיות שקר יפה, אך לא מספיק כדי להיות אמין. להגיד שלא רציתי לנשק אותו כל כך ולתת לו את גופי? זה היה שקר ברמה אחרת, שפת הגוף שלי באותו הרגע כבר לא יכלה לשקר בשבילי. להגיד שלא קינאתי בדאגה שלו כלפי ג'ימין שניסה להתנהג כאילו הכל בסדר? זה כבר היה שקר מוחלט, על סף הפתטי. ידעתי לבד שג'ימין בחיים לא ייתן לו את הפתח, אך הוא? לא יכולתי לשלוט ברגשות שלו, לא יכולתי לשלוט במעשים שלו, בעיניים שלו שהביטו על כולם בסוג של הערכה מסוימת, רק לא עליי. הייתי כלום בשבילו, חסר ערך, חסר תוכן, חסר משהו שלא יכולתי לתת לו שם. הבנתי שאולי טעיתי, יכול להיות שבאמת טעיתי, העובדה הזאת שהוא המשיך לבקש אותי במיטה שלו בחד פעמיות, זה הוכיח לי הרבה... אבל עדיין, קינאתי; רציתי שגם לי הוא ידאג ככה, רציתי שאהיה בשבילו משהו מלבד גוף שהוא יוכל להתגלגל איתו במיטה. את ג'ימין הוא כיבד, את ג'ימין משום מה... הוא באמת חיבב. אבל לא הרחתי ממנו איזשהו רצון להתקרב אליו, או איזשהו רצון לזיין אותו, זה אני המצאתי את זה כדי לפגוע בו, נכשלתי.
"למה אתה לא אוכל?" עיניו של ג'ימין טיילו על צלחתו של ג'ין שהניח את כף ידו על בטנו הרזה. עורו היה מעט חיוור, עיניו היו נראות תשושות, עייפות עד כדי הרדמות... גבו נשען לאחור על הכיסא הנוח וצלחתו הורחקה אל מרכז השולחן בו ישבנו. "אתה נראה חולה. אם לא תאכל, לא תתחזק." ג'ימין הכניס אל תוך פיו חתיכה מבשר הארנבת שהאלפות צדו הבוקר, עיניו פשוט עקבו ביחד עם שלי אחר ג'ין שנופף בביטול עם כף ידו הימנית וחזר להניח אותה היד על הבטן שהולבשה בחולצה שחורה ופשוטה. הוא לא הריח מוזר, ככה שלא הצלחתי להבחין באיזשהו חולי, אך גם לא הבחנתי בריח של דיכאון. ג'ין היה פשוט עייף, את זה הבנתי היטב. לא היה נראה כאילו ג'ין היה מוטרד מהכאב, או מהתחושות שהשתלטו עליו, רק מעט סובל, אך לא סובל מספיק בשביל לגרום לאלפא שלו להרגיש רע עם עצמו על שהוא לא מטפל באומגה שלו כמו שצריך. ג'ין היה גאה מדי בשביל להודות, גאה מדי בשביל לבקש... הוא היה שונה מכולנו, זה למה אנחנו הערצנו אותו ואת מי שהוא היה.
"המבטים שג'ונגקוק שולח לטאהיונג, קוטלים את הגוף הזה. האומגה שלי מחוויר." זווית פיו עלתה הצידה כדי לשעשע את עצמו מההומור הכושל שגרם לג'ימין לגחך ולי להסתכל היישר אל העיניים של האחד שטמן לי מלכודת. הוא פשוט ישב שם... עם יונגי ונאמג'ון היונג שהיה נראה במצב רוח טוב לגמרי. העיניים האפלות האלו שסרקו אותי כאילו הייתי היחידי בחדר, הן רק גרמו לצמרמורת לחלוף בי, בחלק התחתון בגופי... הלב שלי רטט תחת המבט הזה שהיה נוקשה ורציני. הרזון המועט בלחייו גרם לו להיראות מושך יותר, הוא כבר לא היה הילד שזכרתי, הוא היה הגבר שעליו חלמתי; ואת הגבר הזה רציתי בין הרגליים שלי... כמה שיותר מהר, ככה יותר טוב. "אני צוחק, כן?" קולו של ג'ין היונג גרם לי להתעורר מהבהיה שלי בו, הבנתי לבד ששקעתי בקרב מבטים איתו, ולמרות שאני הסטתי את המבט... הוא בחר להשאיר אותו במקום. "הייחום שלי הגיע אתמול במיטה של ג'וני. אני והוא הזדיינו כל הלילה, הוא רוצה גורים, אז הוא נדבק אליי אתמול שלוש פעמים. כואבת לי הבטן מסיבה מוזרה וזה לא בגלל שנכנסתי להיריון תוך יממה, אז אל תתחכמו-" ג'ין הצביע על ג'ימין שחייך קצת והניד בראשו בעוד שבהה באוכל שלו... היה נראה כאילו הכל בסדר, לילה אחד של מחשבות על הדברים שקרו, מחקו את כל הבושה... אך ההבעה שלו נעלמה לגמרי כשחשב שלא הסתכלנו עליו יותר.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
