Knot's Calore ↬ TaeKook

Chapter 15-Taehyung

"היינו באמצע," טון הדיבור של הקול הזה גרם לי לעצום את עיניי וצמרר את העור שבגופי. כמעט ושלט בי גם כשלא רצה, כמעט ולקח אותי מול כולם, כמעט והרג אותי באיטיות מייסרת כשהוביל אותי, כשלא דיבר איתי, כשעברנו דרך ארוכה ולא הבטנו אחד בשני. "הוא צפה בנו. אבא, האידיוט הזה נלחם בי כי הוא לא רצה שאסמן את טאהיונג." יכולתי כמעט ולקפוא במקום כששמעתי את המילים האלו, כאילו התחושה שהייתה אמורה להיות כמעט ואובססיבית, הפכה ברגע לפחדנית כשהאלפא שלי עמד שם והריח טוב כל כך בעיניי. זה הרגיש כמו משפט, משפט שחרץ את הדין בתוך המשרד הזה בבית האלפא, נשפטתי על המעשים שלי, על ההתנהגות שלי, על הרצונות העזים שהסתרתי עמוק בתוכי... נשפטתי על לא עוול בכפי והיה נראה כאילו כל האצבעות הופנו אליי, אל הזאב שרק רצה אלפא אחד וקיבל אותו. הבית בו היינו, היה יכול להיות הבית שלי, הבית שיכל להיות הבית שלי אם הגבר שלי לא כעס עליי כל כך, אם הוא לא שנא אותי כל כך והביט בי עם הזעם הזה שנבע משורש הבעיה, אם הוא לא התנהג כאילו הייתי הגורם לכל הצרות שלו, הייתי הן. "הוא קרא עליי תיגר."

"אני לא עשיתי את זה! דאגתי לטאהיונג!" העיניים האפלות האלו אפילו לא מצמצו כשהנהמה הגיע לכיוון הנאשם, נהמה חזקה, חזקה ומלאה במה שהיה דומה לכאב... אך מעורבב עם תאווה, תאווה עוצמתית שנועדה להכאיב לי, להכאיב לי על שלא יכולתי להביט בנאשם הזה באותו המבט... כי התאווה הזאת, הייתה שייכת לגבר שלי, חשקתי בו, לא משנה כמה הוא פגע בי... האומגה שלי רצה אותו, אני רציתי אותו, הגוף שלי רצה אותו. ידעתי את זה, כי ידעתי שארגיש את מה שהרגשתי אל הגבר שלי. "הרי זה מה שאתה עושה למען האנשים שאתה אוהב, לא? מוודא שהם בסדר ושאף אחד לא פוגע בהם." לא יכולתי להאמין לזה, אבל באותה מידה שלא יכולתי, האמנתי. מין ג'ה עמד שם ולא פחד להודות בפני האלפא שלי שהוא מאוהב בי, שהוא רוצה אותי ושהוא היה מוכן להיפצע כדי לוודא שאני בסדר. אבל איך מוודאים דבר כזה אם זה שאמור להיפגע, חושק בכאב? חושק ברצון להיקרע מבפנים? חושק בגבר שפגע בו? למין ג'ה הייתה תקווה אסורה, תקווה שאסור היה לה להתקיים... כי הוא שייך להתאמה שלו, כפי שאני הייתי שייך לג'ונגקוק. הוא הבין לבד, הוא הבין שבחיים לא אעזוב את מי שאהבתי כדי לתת לו הזדמנות, הזדמנות שיכלה לעלות לי בחיי. הוא כבר הבין שהוא בחיים לא יהיה האחד שלי.

"בין אם אתה מאוהב בו, ובין אם לא..." יכולתי לשמוע לפי טון הדיבור הנוקשה של האלפא, ששום דבר ממה שמין ג'ה הוציא מהפה הורוד שלו, לא היה מוצא חן בעיניו. כאילו מין ג'ה בחר לשחק באש, לשחק בלהבה החדשה שהדליקו לפני דקה אחת, הוא שיחק בזה מבלי להסס ולא הבין שלא קיים שום סיכוי שבמקרה כזה, האלפא שלנו ישפוט ראוי את הסיטואציה. וזה לא היה בגלל העובדה שג'ונגקוק היה הבן הקטן ביותר שלו וזה שדמה לו באופי הכי הרבה, זה לא היה קשור לעובדה שהם חלקו דם, שהם אהבו אחד את השני, שהם היו משוחדים לבשר ולרקמות שלהם... אלו היו החוקים של הירח, וכל מה שהאלפא היה אמור לעשות זה לחזור על אותם חוקים שמשנים את הכללים. אומגה שייך לאלפא שלו, וברגע שזאב רוצה להיכנס לטריטוריה שלו, שזו הייתה האומגה שלו, החיה האכזרית ששכנה בתוך זאב האלפא שהיה הבעלים של הטריטוריה... יוצאת מכלל שליטה. "קים טאהיונג שייך לג'ונגקוק. אתה לא יכול להתגרות באלפא על האומגה שלו, זה יוביל לסופך. וזה תקף כלפי כל זאב כאן." יכולתי לראות את הרצון העז על הפנים המשורטטות האלו, פנים שיכולתי לאהוב אם אלף ואחד דברים לא היו מתרחשים סביבי, סביב הלב שלי, סביב האני האחר שהייתי... זה היה מן רצון כזה לתת לזאב האלפא שבתוכו לצאת כדי להילחם, להילחם כמו שהיה נהוג בעבר... מלחמת חורמה, הטוב ביותר ינצח ויזכה בשלל. השלל? השלל היה אני. פיו של מין ג'ה נפתח מחדש כדי להתנגד, פניו נראו מיוסרות, מיוסרות כאלו שלרגע חששתי שמה שהרגיש היה עוצמתי, כי לא רציתי שיאהב אותי, שיחליט שהוא נלחם על דבר שלא רצה להיות שלו... פחדתי שזה יהרוס אותו, פחדתי שהוא פירש את האובססיה כאהבה. "כעונש על כך שהתערבת בטקס סימון, והיית נחוש לקחת אומגה שלא שייך לך, אני מונע ממך את היכולת לשחרר את הזאב שלך במשך שבועיים שלמים." ליבי עצר מלפעום, שפתיי נפרדו זו מזו, נשיפה חמה ובודדה של הלם נפלטה מהשטח הבוער הזה שרצה לבלוע את הרוק כדי להפשיר את הקור ולא הצליח. צמרמורת עברה בי בחדות, זעזעה כל חלק בבשרי, ערערה את היציבות שלי בעוד שעיניי צפו במין ג'ה, נרתע גם הוא בגלל ההחלטה הזו. זה הרגיש כאילו שנינו יכולנו להרגיש את הכאב שהעתיד צפה לו... את האימה, את הסבל של הזאב שרצה להתפרץ לפחות פעם אחת במהלך שבעת הימים, כאילו העור נקרע מבפנים ולך אין דבר לעשות עם זה, אלא לבכות על התחושות האיומות. פניו של האלפא היו חתומות וחסרות הבעה כשצפה בניצוץ הפחד באישונים של האלפא הצעיר, בעוד שפיו של ג'ונגקוק חייך בחיוך שבע רצון וזרועותיו שולבו זו עם זו בקשיחות. זה הרגיש שהגבר שלי נהנה מסבלו של האחר, שגם הוא היה המשפחה שלו, חלק מאיתנו, חלק מהלהקה הזאת בדיוק כפי שאנחנו היינו.