אני מקווה שאתם כן שומעים את השירים שאני שמה בכל פרק, כי הם באמת טובים ואני מתאימה אותם במיוחד לפרק. ומזל טוב ל- JimStyle שהיה לה יום הולדת אתמול והעלתי מאוחר.
...
לא הייתי אמור להרגיש חמימות כשפקחתי את עיניי ונעצתי את מבטי בתקרה הלבנה, לא הייתי אמור להרגיש את קרני השמש שחיממו את חדרי והכניסו קצת אור למקום החשוך הזה שלו קראתי ליבי, לא הייתי אמור להרגיש את החום ובאמת לא הרגשתי אותו כשידי זזה אל הצד הריק במיטה. משהו בי היה חסר, משהו בי שנא את ההרגשה הזאת, כשהבטתי על הצד השני שהוא לא ישן בו או נצמד אליי ברוגע, כל מה שיכולתי להרגיש זה את חוסר השלמות העצמית שהיה בי. וכשעיניי בהו בחוסר רגש בתקרה, המחסום שהתהדק סביב האיבר הפועם במרכז חזי, גרם לי לרצות לצרוח... רציתי לצרוח, רציתי להוציא את קולי מגרוני, רציתי לצרוח כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע וכל כך הרבה דברים שעמדו לפוצץ את סיר הלחץ הזה שבו המים לא הפסיקו לבעבע. וידעתי, ידעתי שלמילים שאמרתי לו, היו מחיר כבד... מחיר כבד כל כך, מחיר שהיה עליי לשלם בבוא העת וכשהזמן הגיע, שילמתי אותו. לא האמנתי לרגע הזה, לא האמנתי שאסיט את מבטי מהדבר הראשון שראיתי בבוקר ואצפה בכרית הזאת כל כך ישרה ועדיין אוכל להריח את הריח שלו, שאמשש את החלק שלו במזרן ולא ארגיש את הכובד שלו, שאתכסה בשמיכה הזאת והוא לא ימשוך אותו אליו כשהתהפך לפחות חמש פעמים בלילה והצמיד את התחת שלו בחוסר מודעות אל הירך שלי.
לא האמנתי שבכל מה שקרה, שאחרי כל זה, אהיה כאן לבד... אתן ללב שלי לשקוע מבלי שהוא יהיה מוכן להביט בי במבט הרך שלו שוב ואולי אפילו יציל אותי מעצמי. אבל לא יכולתי, לא יכולתי לבקש סליחה על כל הדברים שהוא רצה שאתנצל עליהם, לא יכולתי להתחרט על דברים שעליהם לא התחרטתי, לא יכולתי לשקר לעצמי באמת ובתמימות שאוכל להיזכר בדברים האלו ואולי לחשוב את המסלול שלי מחדש, הדבר היחידי שהייתי מוכן להצטער עליו... היה מה שהטחתי בפנים שלו ברגע בודד של כעס, והתחרטתי עליו... התחרטתי עליו והוא אפילו לא הבין עד כמה. לישון לבד שוב, היה לגמרי לא נוח, ההתהפכויות שלי לא מצאו מנוחה וכשרציתי להיצמד אל האומגה שלי, כל מה שמצאתי היה אוויר, ריק, והכעס שנותר בי אחרי שהוא עזב. ידעתי שלא יכולתי לכעוס עליו וידעתי שהיה עליי לבלוע את האינסטינקט שלי ולהביט במינהו כאילו לא עמדתי לערוף את ראשו. ואני אהבתי את הייחום שלו, אהבתי את מה שיצא משנינו, אהבתי לרגע לא לכעוס עליו, אהבתי את הנשיקות שלו, אהבתי ללטף את גופו והמחשבות על זה רק גרמו לי לרצות להתרומם מהמיטה הארורה הזאת ולחפש אותו, כדי שאוכל לכרוך את זרועותיי סביבו, כדי שאוכל לנשק אותו ולבקש ממנו שייתן לי את החום שלו, שיעלים את האשמה שלי וינקה את המצפון שלי בגלל הדבר הספציפי ששבר את הכל. האומגה ששנאתי, הוציא את מה שניסיתי להסתיר כשכאב לו, שלף את הרגשות שניסיתי לקבור כשהוא בכה, והותיר אותי חסר אונים כנגד הזעם שלי, רציתי לקרוא לזה שנאה בידיעה שזו לא הייתה המילה הנכונה.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
