"בכל פעם מחדש הם מתרגשים, רצים ממקום למקום כדי לארגן מסיבה ופשוט גורמים לי לשנוא את זה." עיניו של ג'ונסו התגלגלו הצידה בעוד שסומין שיחק בחולצה הלבנה והרחבה שלבש על גופו הרזה. יכולתי לשמוע את האנחה הכבדה שיצאה מבין שפתיו כאשר העיניים של כולנו עקבו אחרי הבטות שלקחו על עצמם את ארגון המסיבה של הבן הקטן של האלפא המכהן. זה לא כאילו היה לנו אכפת מזה, זה לא כאילו זה היה העניין שלנו, זה לא כאילו היה אכפת לי מזה... אבל עצם זה שג'ונגקוק היה חבר הלהקה שלנו, זו הייתה חגיגה משותפת, חגיגה גדולה ומשמחת מפני שהאלפא המתבגר עמד לגלות את ההתאמה שלו, את בן או בת הזוג המיועד שלו. לא יכולתי שלא לייחל להיעלמותי הפתאומית, לא רציתי להגיע לשם או לתת לזה להשפיע עליי. מין ג'ונגקוק לא היה שייך לי, הוא לא שלי, לא היה לי סיבה להיות שם, לא כשהלב שלי עדיין היה שלו, לא כשהייתי טיפשי כל כך, לא כשהוא פגע בי, לא כשהוא התייחס אליי ככה... כאילו באמת הייתי שייך לו. אבל איך יכולתי לוותר כל כך בקלות? התאהבתי בריח שלו ובמגע שצימרר את עורי בכל פעם שהאצבעות האלו ליטפו אותי, התאהבתי בשפתיים שהיו רכות כל כך ודחו אותי כל כך הרבה פעמים, התאהבתי בעיניים האלו ששנאו אלפות שנגעו בי, שחשקו בי, שרצו אותי ולא רצו אותי יותר. התאהבתי באף הזה ששאף את הריח שלי, שנתן לי לשלוט בו לשניה, שנשם את החמצן שאני נשמתי. התאהבתי בו... התאהבתי בכולו כי ראיתי אותו, את ג'ונגקוק, את האלפא שלא יכולתי לתת לו שם.
"זה הולך להיות מעניין. סוף-סוף הלהקה החטטנית הזאת תמצא חומר חדש לרכל עליו." ג'ימין חייך כשהכניס לפיו חתיכה של כבד עוף צלוי ומתובלן בזמן שעל פניו הייתה הבעה רגועה ושלווה, כמעט ומתענגת על החלקים המדממים של הכבד שלא נצלו טוב. אך זה היה ברור, כולנו ידענו, אני, ג'ין וג'ונסו ידענו היטב שלא היה דבר שג'ימין תיעב יותר מלאכול כבד. הוא תמיד טען שברגע שהוא נוגס בבשר, החלק הפנימי שלו מרגיש כמו ממרח גס ולא נעים שגורם לבחילה לעלות במעלה גרונו. לאכול כבד של עוף היה דבר נרכש, לא היו הרבה אומגות שאכלו את הסוג, מפני שהיחידים שיכלו להשתכר באמת מטעם הגחלים והדם של הכבד היו האלפות. זה הרגיש שכבר לא יכולתי להתמודד עם השינויים הקיצוניים במצב רוחו של חברי הטוב ביותר, בעוד שביום אחד היה דיכאוני, יום למחרת הוא דרש להיצמד אל בטא או אומגה שירגיעו את האנרגטיות ששלטה בגופו. מוזר זו לא הייתה מילה מספיק טובה בשביל לתאר את מה שהתרחש בתוך פארק ג'ימין, אך ברגע ששלטו בו רגשות שליליים, לא יכולנו שלא לסבול מזה גם, לא יכולנו שלא לחוש בשינוי, לחוש בכאב, לחוש ברצון לסיים עם זה. יכולנו להרגיש את הרגשות שלו, אבל לא ידענו מה הן המחשבות האמיתיות שעמדו מאחורי הכעס, העצב, הזעם שהופנה כלפי הזאב שיצר אותו, לא ידענו מה היה המקור לכל אלו ולכן, החלטנו פשוט לשתוק.
"כאילו האידיוט הזה וההתאמה שלו מעניינים משהו." המילים יצאו באופן כמעט אוטומטית מהפה שלי כדי לחפות על הכאב שנבע מדמיון מופרח. המחשבה על הגבר שאהבתי, נמצא במיטה עם מישהי אחרת, מישהי קבועה לנצח, שרק ל הוא יכול להגיב, רק אלי הוא נמשך, רק ממנה הוא מושפע... כבר לא יכול לגעת בי או להיצמד אליי ככה, להעניק לי מעט מהפרי האסור... המחשבה על כל אלו ייסרה אותי, ייסרה אותי ייסורים עמוקים וחדים שננעצו בבשר שלי ומנעו ממני לשכוח שאהבתי אותו, שרציתי אותו, שלא הבנתי מה גרם לי לרצות אותו כל כך, להיות איתו. אבל ג'ונגקוק לא היה הגורל שלי, הבנתי את זה היטב, לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את העובדות כפי שהן, לא משנה עד כמה המחיר ששילמתי היה גדול. יכולתי לשמוע את הגיחוכים של חבריי מסביב לשולחן, החיוך הרגוע של ג'ימין הופנה לעברי והפעם השתנה לחיוך מתגרה, החיוכים של סונג ביי וג'ונסו היו בדיוק כמו של האומגה שהיה אמור לתמוך במילים שלי ולצדד בעובדה שמין ג'ונגקוק היה אלפא אידיוט, אידיוט בגלל העובדה שלא נגע בי יותר ממה שהוא היה אמור לגעת, או לתת לי לנשק אותו יותר ממה שהייתי אמור לנשק, הוא לא עשה דבר מזה... וג'ין... ג'ין פשוט ישב שם ושתק. מדי פעם היה אפשר להבחין בהבעות פנים רגועות או בחיוכים קטנים, אך היה אפשר להבין שהוא בשלב הקבלה, ושלב הקבלה זה השלב הקשה ביותר בחמשת השלבים... אחרי השלב הזה, יהיה עליו להמשיך הלאה ולצפות בנו מגדלים את הגורים שלנו.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
