השיר כל כך מתאים. בבקשה תגיבו את דעתכם ותצביעו המון! כל כך השקעתי בפרק!
...
העיניים שלי היו מעורפלות, העצים הארוכים והצמודים זה לזה הסתירו את הירח, עברו שלושה ימים מאז שראיתי אותו באמת. הייתי רעב, רעב וצמא כל כך, חלש מדי כשעמדתי על האדמה והתחבאתי מאחורי השיחים בשביל לתפוס את הארנבת הלבנה שקפצה לה כדי לחפש את האוכל שלה. הסתכלתי עליה ועל הפרווה המוכתמת שלה וידעתי שהייתי חייב לעשות את זה, היא לא הייתה צחורה כמוני, ליבה היה טהור וידעתי שהיא לא יכולה הייתה לעשות דבר רע. אבל היא הייתה הטרף ואני הייתי הטורף, גוועתי ברעב והייתי חייב למהר, הייתי חייב להיות זריז ומחושב, לאמוד את הצעדים שלי ואת הצעדים שלה, למצוא את הנקודה החלשה ביותר שתהווה לי אזור התפרקות, לא רציתי שהיא תסבול. לכמה שניות תהיתי לעצמי אם היו לה גורים משלה, כשעיניי הכחולות הביטו בה מתקדמת אל האזור שרציתי שאליו היא תתקדם, הרחתי את הריח שלה ויכולתי להריח את התמימות, את חוסר הכוונות, את הבדידות והכמיהה למשהו שלא יכולתי לשים עליו אצבע. היא אולי הייתה מוכתמת מבחוץ, אבל אני הייתי רקוב מבפנים והייתי חייב לעשות את זה... למעני ולמען הגור שלי.
"אתה חייב לעשות את זה טאהיונג, אתה חייב." הקול שבראשי דירבן אותי לקמר את גבי ולנעוץ את ציפורניי באדמה, הייתי חייב להרגיש אותה ולהיות חלק ממנה כדי להיות בשקט, כדי שהארנבת לא תשים לב שהאויב ארב לה. הייתי צריך שיגידו לה 'תיזהרי ארנבת, הזאב הנורא אורב לך.' ואולי לא הייתי צריך להרגיש כל כך אשם על שעמדתי לזמן את המוות למקום הזה, ידעתי שלא אסלח לעצמי לאורך זמן, ידעתי שאנסה לנחם את עצמי; אבל גם ידעתי שזו הייתה ההזדמנות היחידה שלי ואני הייתי צריך ללמוד להתבגר, הייתי צריך לשרוד. "עכשיו טאהיונג!" הקול צעק לי כשהארנבת עמדה בדיוק באזור שהייתה אמורה לעמוד. עינייה השחורות והגדולות חיפשו אחר אוכל, אחר משהו שתוכל לספק את עצמה איתו, אך בדיוק ברגע שבו היא הייתה חסרת זהירות, גופי זינק מעל השיח ונחת עליה, שיניי נחשפו וננעצו בצווארה, תלשו את ראשה ממקומו והעיפו אותו הצידה. "ארור תהיה טאהיונג-" קיללתי את עצמי כשנהניתי מטעם הדם שהגיע ללשוני והתחלתי לגרור את הגופה איתי על האדמה המלוכלכת כל הדרך אל המערה שבה הסתתרתי. צעד אחר צעד, כפות רגליי השאירו סימנים והגופה מחקה אותם אחרי, הדם השתרך מאחורי וניסיתי כל כך להתעלם מהעובדה שהבטתי בה ולא רציתי להרוג אותה, לא רציתי לקחת את חייה, לא רציתי להזיק לה. זנבי התרומם כלפי מעלה כדי לא להתלכלך מהדם שעל הרצפה וככל שהתקרבתי למקום בו רציתי להיות, ריח האגם הציף את אפי והסיח את דעתי מהריח המצחין של הגופה. צבעו הכחלחל של המים הופיע כנגד עיניי ובצדי הימני יכולתי לראות את העצים מחשיכים את אזור המערה שכבר היה חשוך ממילא. לא נתתי לעצמי לעצור כדי להתפלא מהמראה כל פעם מחדש, פשוט הלכתי אל המערה והוצאתי את הגופה מבין שיניי. צעדתי אל אזור האבן הגדולה שמאחוריה החבאתי את הגור שלי ונתתי לאוזניי להישרף מקולות היבבות שלו כעונש על שהעזתי להשאירו לבד.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
