*שיר נדיר.
...
"מה חשבת לעצמך לעזאזל! אתה מבין שאתה פתחת במלחמה!" קרני השמש הבוהקים חדרו מבעד לחלון משרדו של אבי, עמדנו שנינו באותו המקום, זה מול זה, כל אחד עם הגאווה שלו. הוא היה האב שצעק על בנו שחטא, ואני הייתי הבן החוטא. הבוקר הזה היה אמור להיות בוקר טוב, האווירה הייתה קלילה והשמיים לא יכלו להיראות בהירים יותר... חשבתי שאני נכנס לחדר בו תשואות ומחיאות כפיים מחכים לי, אבל אבא שלי רק נשען על השולחן ועיניו היו אדומות כדם. "מה נעשה עכשיו? הרגת את ראש הלהקה הזה... מה חשבת לעצמך? שאתה גבר כי הרגת אותו? שזה יעשה אותך גברי יותר? התנהגת כמו גור אימפולסיבי וטיפש!" חשקתי את שיניי ואגרפתי את ידיי, ראשי הושפל ועיניי בהו ברצפה כאילו יכלו ליצור רעידת אדמה שתמוטט את הבית... הוא לא הבין והוא לא היה יכול להבין כי הוא הגיע מאוחר מדי, הרי זה הוא שלימד אותי 'חבר הלהקה לפני צרכים אישיים, דם לפני כבוד.' וזה מה שעשיתי, הקרבתי את חיי למען אחי ולמען סונג ביי, העלמתי את הפחד מעיניו של האומגה שלי ופתרתי את הבעיה, פתרתי את כולה.
"הרגתי אותו כי הוא הזיק לאחד מחברי הלהקה שלנו!" נהמתי והרמתי את ראשי כאילו עמדתי לקרוא תיגר על האיש שהביא אותי לעולם הזה, על הגבר שהערצתי ועל האלפא שלימד אותי את כל מה שהוא ידע. הוא היה יוצרי, והוא היה האחד שסביבו הייתי אמור לבנות מקדש; אבל זה היה הזעם שטישטש את ראייתי ונקודות שחורות הופיעו כנגד עיניי. רציתי שהוא יבין, הוא היה חייב להבין. "הוא כמעט הרג את הוסוק! מה רצית שאעשה? שאעמוד בצד ואשתוק?" התקדמתי קדימה ונשענתי כמו אבא על שולחן, זרועותי החזקות חשפו וירידים בזכות השרוולים הקצרים, ריחות של שני אלפות דומיננטים מילאו את האוויר וכשאבי הביט בעתק שלו נלחם בו, הוא שתק וגרגר בקול נמוך. "חשבתי שאמרת שכשחבר להקה בסכנה, אנחנו עוזרים לו ומגנים עליו, לא ככה אבא? אתה מתכוון לחזור במילים שלך?" עיניו נעצמו בעצבים ויכולתי לראות את לסתו מתהדקת, האגרופים שלו נחו על השולחן ונשאו את משקלו הכבד, הוא ידע היטב שאם לא הייתי בנו וזו הייתה קריאת קרב, לא היה לו סיכוי נגד האחד שהוא גידל בעצמו. פיו של אבא נפתח כדי לענות לי תשובה כמעט אוטומטית, מוחו היה חסום והגישה שלי אליו נעלמה, אבל זה הרגיש כאילו יכולתי לצפות את מה שהוא עמד להגיד וזה לא מנע ממני מלקטוע את המילים שאפילו לא הספיקו להיאמר. "לפי מה שזכור לי, סונג ביי והגור שלו הוא חלק מאיתנו, מהלהקה שלנו. אם פגעו בו בלהקה שלו, אנחנו לא מתכוונים לנטוש אותו."
"עצם זה שהרגת אותו," אבא התחיל להגיד בצורה רגועה יותר כמו איש השלום שהוא היה. הייתי אמור לקום עם פנים נינוחות, עם אומגה יפה תואר עירום שפישק את הרגליים שלו בשבילי אתמול בלילה, ועם ריח האיחוד שלנו באוויר. אבל האיש שעמד מולי הפעם, ידע היטב להרוס את זה, ידע היטב לגרום לי להרגיש חרא עם מה שעשיתי, וידע היטב לנעוץ בי את הסכין ולסובב אותה זוית אחת יותר מהדרוש. "בזה יצרת מלחמה בין הלהקות. אנחנו צריכים להיות מוכנים, אף אחד לא יוצא למתחם עד שהסכנה תחלוף." הנדתי בראשי ושחור צבע את עיניי, הרגשתי כמו שור זועם שעמד להרוג את זה שמתגרה בו.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
