לא האמנתי שאצליח לכתוב תוך יום פרק. תקשיבו לשיר, הוא כל כך מתאים לפרק הזה! ותגיבו המון.
...
מה היה משמעותו של המוות? האם היה אפשר להתמודד מולו? ומה היה משמעותו של הפחד? ומה היה מתרחש אם הייתי מביט בשניהם וקורא עליהם תיגר? האם הייתי עוצם את עיניי ונותן להם לקחת אותי? האם הייתי מפחד, האם הייתי מאפשר לשדים שלי להכניע אותי? חסר תשובה בהיתי בבקתות ההרוסות ולא ידעתי את זה. ליבי רצה לחדול מלפעום כבר כל כך הרבה זמן, מוחי רצה להתרוקן בגלל החולשות הארורות שלי, גופי רעד כל כך חזק כי נתתי לתרופה היחידה שהייתה לי, ללכת. והוא לא היה גם פה, הוא לא היה במקום ההרוס הזה, השיער האפור שלו לא התלכלך באפר שכיסה את האדמה ומשהו עמוק בתוכי הרגיש הקלה כשלא יכולתי למצוא אותו בין הגופות.
לא יכולתי להרגיש את השרירים שלי, בקושי יכולתי לזוז כשמשהו בי השתחרר כי לפחות ידעתי שהוא לא מת. רציתי אותו כל כך עכשיו, קרוב אליי, רציתי את החיוך ואת המגע, את הצחקוק ואת המעשים הפזיזים, רציתי ובו זמנית הבנתי שלא אקבל את זה בקרוב. לא לקח לי הרבה זמן להבין עד כמה טיפש הייתי, זה היה כאילו מתתי במשך כל כך הרבה זמן, גוף רדום כלוא בתוך עולם זכוכית משלו ואז פקחתי עיניים כשהנשימה חזרה אל תוך ריאותיי. אך כשפקחתי אותן המיטה הייתה ריקה, הריח שלו התנדף, הרגשתי משהו לוקח את ליבי איתו והייתי חצוי, לא שלם, מרוסק ומלא בחרטה. הזעם, הכעס, הטינה, השנאה עזבו את החדר... ורק אני נשארתי, מול מראה סדוקה שהראתה לי עד כמה עלוב הייתי, מי הייתי, מה הייתי, מי אני בלעדיו, מה הוא עשה לי, ומה הייתי מוכן לעשות כדי להחזיר אותו אליי.
וכך החל המסע שלי, בכל לפנות בוקר הלכתי ביער בניסיון לאתר את הריח שלו בעזרת אפי... ובכל בוקר האוכל לא היה חשוב מספיק, יצאתי לצוד, לטרוף; לא את הטרף שלי, אלא את המטרה. טאהיונג היה הדבר היחידי שעליו חשבתי, הוא היה אמור לחזור, הוא היה אמור להיות כאן איתי. רציתי שהוא יעמוד מולי ויצרח עליי, שיגיד לי עד כמה כואב לו בגללי, שיגיד לי כמה פתטי הייתי על מה שגרמתי לו... זה לא הגיע לו, וידעתי שהייתי נוהג אחרת אם הייתה לי את ההזדמנות הזאת. טאהיונג היה חול אינסופי בתוך עולמי שאהבתי לשכב עליו, הוא היה הים שאהבתי לרחוץ בו, הוא היה השמש שקרנה עליי וחיממה אותי... אך אני אספתי את אותו חול, דחפתי את אותם מים, עצמתי את עיניי נגד השמש... והחול ברח בין ידיי, המים חזרו אליי והדפו אותי בחוזקה והשמש שקעה וחדלה מלעלות שוב. חיפשתי את הדרך לתקן, וגם אם אמות, רציתי למות כשהדבר כבר היה שלם.
"הוא לא כאן ג'ונגקוק, בוא נחזור." שמעתי את קולו של הוסוק קורא מעבר לכתפי כשעמדתי על שלולית הדם של אלו שהגורל צחק להם בפנים, והפעם כשאלו היו רק שנינו, לא עמדנו לבצע קבורה המונית של הזאבים שגופותיהם היו מוטלות בתנוחות מזוויעות על הקרקע. המקום הזה היה רק מקרה, לא חשבתי על להגיע לכאן כלל בזמן הקרוב... הוא היה רק מכשול בדרכנו ללהקה הבאה שעמדנו לחפש בה היום את האומגה שלי, זה היה ריח הדם החזק שמשך את תשומת ליבנו. הלב שלי היה קבור, לפחות נקבר בקבורה ראויה יותר מאלו שבהם צפיתי כרגע, ובמשך שלושה חודשים ארוכים, ניסיתי להוציאו מהקבר. ניסיתי לחפש את הדבר היחידי שהצטערתי ששברתי, רציתי לקחת את השברים שלנו ולהדביקם בחזרה. "תעזוב את הלהקה ההיא שרצינו לבדוק, נחפש מחר. הוא לא יברח לנו."
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
