הפרק הזה מוקדש לעמית, מזל טוב ליום ההולדת שלך! שיהיה לך בריאות ואושר בחיים, חיים ארוכים עד 120, ותהיי שמחה... אני מקווה שנהנית ביום ההולדת שלך.
...
"אני לא מבינה למה הוא צריך את שאר הדברים שלו," מלמלה סוראן כשעמדה באמצע החדר של ג'ונגקוק והביטה בציפורניה כאילו היא הייתה זו שהשתעממה מלהרים את הארגזים במעלה המדרגות אל המקום הזה. גופה נשען על צד אחד שתמך במשקלה בזמן שזרועה היה מתחת לחזה ותמך במרפק של היד שעליה היא הסתכלה כאילו הייתה יצירת אומנות שהירח בחר לעצב בעצמו. בעוד שאני ישבתי על המיטה הרחבה של הגבר שלי וגלגלתי את עיניי בגלל הקול שלה והמילים שלה, צפיתי בג'ונגקוק ובהוסוק באים והולכים, מרימים את כל השקיות העמוסות והארגזים שארזתי מחדרי, אל הרצפה של החדר הזה. הם סחבו את כל זכרונותי והדברים שנועדו לספק את צרכיי בבית הזה שהיה זר לחלוטין, מקום שלו עדיין לא יכולתי לקרוא לו הבית שלי, המקום המוגן שלי, המקום הבטוח שלי. ולמרות שלא יכולתי לקרוא לזה בית, המקום הזה עדיין היה הבית של הגבר שלי, והיכן שהוא הלך... גם אני הלכתי, היכן שהוא נמצא, גם אני נמצאתי, היכן שהוא גר, גם אני גרתי. ולא יכולתי שלא לבהות בגוף הזה עושה את זה בשבילי, הידיים שלו התקשחו כשהרים את המשאות הכבדים שלי ופלג גופו העליון שהיה חשוף לחלוטין, התכווץ כשהתכופף והניח את השקיות בצד. וזה כאילו שכחתי כל דבר שקרה, וכל דבר שהוא אמר לי, כאילו ידעתי שהוא מנסה להתנגד לפיתוי ושיקר לעצמו שלא היה בי משהו שהוא רצה. "גם ככה תוקף השהייה שלו פה הוא לא ארוך." היא הרימה את ראשה כשהוסוק נכנס עם שתי שקיות גדולות בידיו והעביר אליה את מבטו כאילו הנוכחות שלה עצבנה אותו בזמן שהניח את אותן שקיות בצד החדר, ליד הארונות שאותם בגדים שהיו לי, סודרו בהם עוד אתמול.
"אולי תסתמי סוראן?" נהם ג'ונגקוק כשנכנס אל חדרו והניח את הארגז האחרון על הרצפה הנקייה. זה הרגיש כאילו הוא גינה את המילים שלה וסירב לשמוע את השקרים שהיא הוציאה מהפה, התקיפות שבה הוא השתמש גרמה לגוף שלי כמעט לקפוץ והמראה של סוראן שגלגלה את עינייה, גרם לחיוך שלי להתרחב יותר ויותר. הכיפוף של גבו גרם לו לפלוט אנחה קטנה ולאט-לאט, האלפא שלי הזדקף ועיניו האפלות הביטו בסוראן שרק רצתה לבוא ולראות מה היה כל כך מעניין, למה היה כל כך רעש בקומה ובעיקר כדי להבהיר לשאר שלא הייתי חיוני בבית הזה כמו שהיא הייתה חיונית בבית הזה. "אתה בא?" לא יכולתי שלא לרצות לקחת אותו אליי, משהו בי בער בשבילו כאילו הייתי לכוד בבית שהאש הרסה אותו, והרגשתי כל כך חם ולוהט כשנשענתי על המיטה הזאת וניסיתי לא להביט באלו שהפריעו לי לרכך את הלב הזה כלפיי. "אבא ביקש שנעביר את כל הירקות מהגינה אל המטבח של בית הלהקה, כי אימא לא יכולה לעשות את זה. אז בוא." זה הרגיש כאילו ג'ונגקוק לא רצה להתייחס אליי כמו שרציתי שיתייחס, והעיניים שלו לא העזו לפגוש בשלי כשסרקתי כל חלק בגוף שלו, כל חתיכה שהייתה שייכת לי ולא העזה להתקרב אליי כדי לא לפרק את מה שבנה או את מה שנשאר מהחומות שלו. ההנהון שהגיע מצד הוסוק, רק גרם לי להוציא את האנחה שליוותה את שני הבנים לבחוץ, כשהם התעלמו ממני ויצאו מבעד לדלת, נותנים לי להקשיב לרעשים של הצעדים שלהם כשהם יצאו מהמקום הזה והותירו אותי לבד עם האומגה שלא כל כך חיבבתי.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
