*כדאי לכם לשמוע את השיר הזה, הוא מעולה ואני חולה עליו. תצביעו לפרק ותגיבו לו בבקשה!
...
לא יכולתי לעמוד בפני חיוך יפה, או עיניים רכות, בפני מבט מתרשם, או אוזניים שיכלו להכיל גם את קולי המריר, במיוחד לא כשביליתי בחברת כאלו כל כך הרבה זמן. גם לא יכולתי להמשיך ללכת בעוד שאני יודע שאלו שאהבתי ואלו ששנאתי תמיד חיכו מאחוריי, חלק חיכו לאהוב אותי וחלק חיכו להפיל אותי. לא יכולתי לעשות דבר מזה ולפעמים הרגשתי כאילו לליבי לא הייתה ההבנה הזאת, הקבלה או הענקה, המסירות או הרצון להעניק מעצמי לזאב אחר שהוא לא היה דמי. אבל הייתי שבוי, שבוי בכלא של עצמי, עטוף בקור. לב שעליו טפטפו טיפות מים והרוח הקרירה הקפיאה את השכבה שפעם הייתה חמימה, יצרה שכבת קרח עבה וגרמה לי להבין שזה היה הלב שלי... אני.
חסר רגש, חסר תחושה, חסר כאב וחסין מפגיעה, זה מי ששאפתי להיות... אבל ככל ששאפתי להגיע לשם, הבנתי שאני רק הולך ונחלש, הולך ונהפך לדמות הרחוקה ביותר ממי שרציתי להיות. ואיך אוכל להגיע לרגע בו אהיה מי שאני רוצה להיות? האם זה בלתי ניתן להשגה? או שאני פשוט מוותר לעצמי באמצע הדרך? אני יודע שעליי לקום גם אם אני נפצע, להתעלם מהדם שזולג על הרצפה ולהמשיך ללכת למרות הזיעה שיורדת על פניי... לפעמים החולשה שלי היא התמריץ הכי גדול שלי. לון היה אחד מהחולשות הכי גדולות שלי. גם כשלא הבטתי בו, מוחי צייר את דמותו המוארת, את תווי פניו העדינים ואת שיערו האפור שזרח בגלל אור הירח שקרן עליו. כנגד עיניי נעמד שרטוטו היפה, וכשעמדתי במקום המלוכלך הזה, ראיתי אותו בדמיוני ועדיין יכולתי לשמוע את צחוקו הרחוק.
"אתם לא עושים את זה נכון!" נהמתי כשראיתי את חבורת הטירונים מפשלים פעם אחר פעם באימונים ההתחלתיים שלהם. לכמה רגעים לא יכולתי להבין האם מה שהרגשתי היה ייאוש, או שמא חוסר סבלנות לקהל האלפות הצעירים שאפילו טיפת דם לא זלגה עדיין מהשפה החלבית שלהם. סדר האימונים של השבוע השתנה מקצה לקצה, תחילה אלו היו המבוגרים שהתאמנו ועבדו קשה כדי שהשרירים שלהם יתחזקו ויעמדו ברמת הסבל הנדרשת במלחמה. "הרגל שלכם לא עולה גבוה באוויר. אתם לא מקשיבים לא לי ולא לנאמג'ון, תתחילו להתעורר על החיים שלכם!"
לקראת אמצע השבוע, אלו היו הבוגרים שהתאמנו איתנו, והאווירה הייתה קלילה כפי שהם היו... אנחנו, חזקים ונחושים להגן על הלהקה שלנו מפני פולשים, זאבים שלא היו בזקנה או בילדות, היינו באמצע וזה הפך את זה לקל יותר. ולקראת סוף השבוע, אני, נאמג'ון והוסוק אימנו את הצעירים, אלו שחזרו להשתנות לזאבים ובדרך כלל היו בני שלוש-עשרה עד חמש עשרה וחצי, חבורה של טיפשים שלא הצליחו להחליט איזה גודל הוא הקובע. והדבר הוכח לי כאן ועכשיו, כשזו הייתה הפעם השנייה שבה הם עשו דברים בצורה מרושלת, ולא נראה כאילו היה להם אכפת להגן על הלהקה שלהם.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
