*זה מרגיש שאני צריכה להתחנן לתגובות/דעות שלכם.
...
הריח הטוב של הדם היה קרוב כל כך לאפי, כאילו שיכר אותי, גרם לי להיות מסומם, גרם לי להרגיש את הזאב שבי שולט בי כאילו זה היה הגוף שלו בלבד, לא שייך לי ולא קשור אליי, לא אני בכלל. זה הרגיש שהעולם הסתובב סביב דם, קשרי דם, רצח, לידה, הרג, רעב... דם היה חיוני, אחרת לא היה ניתן לשרוד... לא בעולם שלנו ולא בעולם בני האנוש שרדפו אחד את השני מבלי להפעיל הרבה היגיון. האייל שסחבתי על כתפי היה חיוני להישרדות שלנו, של הלהקה, לספק את הרעב שלנו ולפעול על פי שרשרת המזון. אנחנו הטורפים, היינו שילוב מסוכן של הטורף הרגיל וטורף העל; התנהגנו כמו בני אדם, אבל היינו חיות, חיות עם חוקים ברורים, מעמדות שלא היה ניתן להזיז, כללים חזקים ואהבנו את זה... חיינו בשביל זה, בשביל לפעול על פי גלגל החיים. נשמנו את החמצן, נולדנו לעולם, חיינו כחודש כזאבים ונתנו לחיות שבנו להתפתח לפני שהצד האנושי שבנו התפתח... גדלנו, התבגרנו, חלקנו קיבלו את הייחום הראשון שלהם, בעוד שהשאר צדו את האייל הראשון שלהם, התפתחנו, קיבלנו את הגורל שלנו, הגענו לבגרות, זיווגנו והזדווגנו, חיינו ביחד, הכנסנו להיריון ונכנסנו להיריון, המלטנו גורים שנולדו לעולם, ופעלו לפי התהליך שאנחנו עברנו, התבגרנו, נהיינו אחראים, עשינו טעויות, אהבנו לטעות, הזדקנו אחרי שנים רבות ואז מצאנו את השלווה שלנו... בתוך הקבר וחיכינו להתאמה שלנו שימות ביחד איתנו כדי שנצפה בגורים שלנו עוברים את מה שאנחנו עברנו. זה היה גלגל החיים, ואהבנו אותו.
ניחשתי שזה היה התור שלי להניח את הבשר המת בחדר האוכל של בית הלהקה כשהאחים שלי ושאר האלפות התפזרו אל הבתים כדי לנקות את עצמם מהדם שהיה עליהם. ציד הבוקר היה הזמן הכי קשה ביום, כשלא כולם עירניים ועל האלפות לבצע את העבודה השחורה, לספק מזון ללהקה, כי זה היה התפקיד של כל אלפא... לדאוג לאנשים שלו קודם ואז לעצמו, הוא במקום האחרון בעוד שההתאמה שלו והחברים שלו ללהקה, במקום הראשון. אבל יכולתי לראות, להריח את התשישות מיונגי כאשר הערתי אותו משנתו המתוקה כדי לצוד, הריח של ג'ימין גרם לו להשתגע, כמעט יותר מדי להשתגע בכל פעם שהאומגה הזה היה קרוב אליו. זה היה קשה כל כך להיות רחוק מהזאב שאתה אוהב בידיעה שאולי לא נועדתם להיות ביחד; ומאז שג'ימין נעלם, זה הרגיש כאילו ליונגי אסור היה להתקרב אליו... אסור היה לו לגעת, להביט, לחשוב, שום דבר עד שיום ההולדת של התאומים יגיע. אם ג'ימין היה פרי אסור קודם, עכשיו הוא רעל, רעל שאסור היה לגעת בו. להגיד שאהבתי לראות את זה? זה לא היה נכון כלל... הרי ג'ימין היה האומגה הטוב ביותר לאחי, אפשר היה לראות את זה גם מבלי להכיר אותם, אפשר היה להריח את זה עליהם... הם אהבו אחד את השני, אהבו אחד את השני יותר מדי זמן בשביל שיוטל על זה ספק.
יכולתי להיזכר, להיזכר ביונגי בן השש שתצפת על האומגה הצעיר והביישן עם השיער הבלונדיני שאיתו נולד. שפתיים עבות ואדומות, עיניים גדולות ותמימות וגוף קטן שהתיישב על האדמה, בתום לב, צופה בשאר משחקים ברחבה הענקית בעוד שההורים שלהם משגיחים עליהם. זה היה מקום אימונים לאלפות הבוגרים בצהרי היום, בעוד שבבוקר... הרחבה שהייתה פתוחה לכיוון היער עם הבתים מסביבה, הייתה מגרש משחקים ריק של גורים. ג'ימין ישב שם לבד, יכולתי לזכור את זה... מפני שהייתי הגור שהיונג עזב עם הוסוק כדי להרים את ג'ימין הקטן מהרצפה. בגלל היותו אומגה, הגוף שלו היה כשל גור בן שנה וחצי, עדיין תינוק במוח שלו, ילדותי ולא בוגר... ג'ימין בקושי יכל לדבר, אלא רק כרך את זרועותיו הקצרות סביב צווארו של יונגי היונג והשעין את ראשו על החזה שלו. זה הרגיש כאילו זה היה מובן מאליו אז, כולם הכירו את כולם וכולם היו חברים של כולם... ככה שלראות את יונגי מחבק את ג'ימין שהיה גור קטן, היה דבר נורמלי... אבל בו זמנית, כובש, מרגיע. וזה אחד מהזיכרונות היפים ביותר שלי בתור גור.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
