תשמעו את השיר בבקשה, הוא ממש ממש טוב.
...
רגליי נחתו על האדמה המלוכלכת הזאת בעוצמה, עיניי הביטו בטרף שלא היה לו לאן לברוח, עיניי האדומות זהרו ובאותו הרגע קפצתי על האיילה הגדולה ושברתי את צווארה, אותה איילה חומה התמוטטה על הרצפה, ללא דם, ללא לכלוך, ללא סימן לכך שהתרחש פה ציד. הסיפוק בער בי, סיפוק עז כל כך שזרם בגופי וידעתי שזה בגלל ארבעת הימים שהיו כמו ימי טרור בשבילי; ללא שינה, ללא עירנות, ללא כוחות מתחדשים, בלי טאהיונג שיבוא אליי ויעניק לי את הכוח שלו. הציד הזה היה הראשון שיכולתי לצאת אליו אחרי כל כך הרבה זמן, ואני הייתי זה שהרג את המטרה, כאילו חזרתי לעצמי… אבל ידעתי, זו הייתה רק התאמצות ארורה, לא יותר מזה.
"אז… ג'ונגקוק, שמעתי שיש לך בעיות בחיי האהבה." שמעתי את קולו של מינהו חודר לאוזניי כשהאיילה הייתה על כתפנו והבגדים שלנו כבר הולבשו בזריזות על עורנו, השמש של הבוקר קרנה עלינו בעוד שהמשא הכבד הכאיב כל כך לשרירים שלנו, הכל נראה כל כך אפרורי דרך עיניי, כאילו לקחו לעולם שלי את השמש שלו ומשהו היה כה חסר לי. "יש לך משהו להגיד בנושא?" מינהו שלח לי מבט מתגרה כשראשו הונמך וחיוכו הגדול נראה כאילו שמח בעצבותו של אחיו שהיה אני, זה הרגיש כמו דה ז'ה וו מוזר... כאילו כבר ניהלתי שיחה דומה באותה הסיטואציה עם אותו הזאב, ויכולתי להבין מה היה שונה בי כל כך... היה לי את הכוח לפרק את מינהו לגורמים בעבר, אבל עכשיו? רציתי לעצום את עיניי ולישון לנצח, עם לב פועם ועיניים עצומות שלא יכולות להיפקח. לא הייתי קשור אליו בדמי, לא הייתי קשור אליו כלל מבחינה גנטית, אך היינו משפחה ואח לא אמור להמשיך ללכת כשאחיו נופל, כשהוא נפגע, כשכואב לו.
"תסתום מינהו," נהמתי לעברו כשעיניי התמלאו בתחושת הטירוף הזה של חוסר הסבלנות ואי הרצון להמשיך ללכת. השרירים שלי כאבו, הפנים שלי הרגישו כאילו מתחו אותם בכוח וככל שהחזקתי מעמד ער, ככה היה לי סיכוי גבוה יותר להתמוטט. הוא לא הבין מה הוא עשה לי, הוא לא הבין שככל שהוא התרחק, לא רק אני נהפכתי לחולה, אלא גם הוא… אולי אפילו יותר ממני. "עדיף לך."
"אני רק אומר…" מינהו גיחך לצידי כשלפתע השעין את כל משקל האיילה על גופי וגופם של השאר. הבטתי קדימה והמשכתי ללכת, לא נתתי לדבר לעצור אותי, לא נתתי לדבר להפריע לי בדרך, לא נתתי לבטן שלי להיתפס מבפנים ולשלוט בקצב ההליכה שלי, הגרון שלי לא עמד להתמלא במיצי קיבה והפה שלי לא עמד להוציא אותם כי לא ישנתי בצורה נורמלית כל כך הרבה זמן. "בכל זאת, נראה כאילו ממש קשה לך כשהאומגה שלך לא מדבר איתך כבר כמה זמן? ארבעה ימים?"
"אני מבין שממש קשה לך לקבל את העובדה שזיווגתי את האומגה שכל כך רצית." קולי המריר יצא מגרוני ללא רחמים כשהזזתי את מבטי הצידה כדי להסתכל על הפרופיל של מינהו שהיה גבוה ממני בהרבה. האף הסולד שלו יכול היה להתנשא מעליי כמה שהוא רצה, לא היה לי את הכוח להזיז את הידיים שלי כדי לחנוק אותו, כדי להעיף אותו, כדי לחסל אותו על מה שאמר… פשוט סרקתי את האלפא ההמתגרה שלידי, וידעתי לבד מה היה הדבר שכל כך הכאיב לו. "היה לך מזל שלא היית טיפש כמו מין ג'ה, אחרת היית סובל בדיוק כמוהו."
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
