*בבקשה לקרוא את ההודעה בסוף הפרק!
...
יכולתי להרגיש את זה, את הכאב העמוק שהשאיר בי את חותמו במשך ימים שלמים. הלב, הלב הזה שהתכווץ, הדם שזרם יותר מדי מהר. הצער, הוא היה יותר מדי בשבילי, כאילו סכינים נתקעו עמוק בבשרי ונתן לי את התחושה שמתתי באיטיות, זה לא כאילו הוא נתן לי להשתחרר. הגוף שלי עדיין היה בהלם מהתחושות שג'ין היונג שיחרר אלינו, וזה התפשט בפנים כמו שדה של קוצים, כל צעד שעשיתי לעבר הורד… דמעה קטנה של דם זלגה מהעין הזאת. הרגשתי שדיממתי מבפנים, הרגשתי שזה לוקח את הכל ממני, הכאב לקח את כל זה, תחושת הכישלון לקחה את כל זה, תחושת האכזבה לקחה את כל זה, תחושת הצער לקחה את כל זה. ג'ין הסתגר בתוך הבית שלו, הוא לא אכל וכמעט ולא שתה במשך שלושה ימים, ניתק את כולם מהקשר, ניתק את כולם מהמחשבות, מהרגשות… לא נתן לנאמג'ון לגעת בו, לא נתן לו לשכב איתו, לא נתן לאלפא שלו להרגיש טוב יותר בכך שיזיין אותו. הרי זה בדיוק מה שאלפות שנכשלו עושים, פולטים ופולטים את הקשרים, מזיינים שוב ושוב עד שהאומגה מתעלף לגמרי ומלא בזרע שלהם, מנפחים את בטנם יותר מדי, עד שזה מתחיל לכאוב, נושכים ומסמנים כל חלק בודד בגוף של ההתאמה שלהם… זו הייתה התוצאה של הכישלון, זה לא הפחית את הכאב.
בשלושת הימים האלו, האווירה הייתה כמעט ועכורה, כאילו כולם התאבלו על כאבו של ג'ין, כאילו כולם באמת יכלו להרגיש… את הכאב האכזרי הזה שהיה כמו רעל ארסי היישר אל תוך הלב. נאמג'ון כל בוקר וכל לילה יצא לצוד, ובימים האלו… מעולם לא היה לנו כל כך הרבה בשר לארוחות הבוקר, הצהריים והערב. לא משנה כמה יונגי ניסה, לא משנה כמה קטטות הם נקלעו לתוכן, זה לא שינה את העובדה שליבו של נאמג'ון היה שבור, והאלפא שלו היה שבור אפילו יותר. זה לא משנה כמה פעמים הגעתי לבית הזה עם סונג ביי, או עם ג'ימין וג'ונסו, ג'ין לא פתח את הדלת ורק התייפח ויילל… בסופו של כל בוקר, בסופו של כל צהריים ובסופו של כל ערב, מגשי האוכל שהבאתי לו נשארו בחוץ ונאכלו על ידי בעלי החיים האחרים שחיו ביער. בימים כאלו, אפשר היה להרגיש את האווירה הכבדה, הלהקה כולה שנאה את העובדה שהירח העניש את ג'ין על חטאים שלא בוצעו… אומגה שלא יכל להיכנס להיריון, נחשב בעולמנו כאומגה חסר תועלת, אך לא כאן… לא בלהקה הזאת, כולנו היינו משפחה ומשפחה לא עוזבים.
היום הזה היה צריך להיחשב כיום חג, יום חג שבו הלהקה ארגנה מהרחבה הענקית של האימונים, אזור קרב עם ספסלים מאולתרים סביב כדי שיוכלו לצפות היטב באלפות, כמו איצטדיון גדול שבני האנוש יצרו כדי לצפות במשחקי הספורט השונים… כאן זה היה קטן, אבל מספיק לכל חברי הלהקה שלנו, בין אם אלו המבוגרים ובין אם אלו הצעירים, גורים לא הורשו לצפות בדברים כאלו. ביום הזה, ארוחה שלמה שאופיינה אך ורק בבשר לזכר הניצחון של אבותינו נגד הפראים לפני שנים רבות, הבשר סימן את בשרם של האויבים, ואנחנו אכלנו אותו כסימן לניצחוננו. האלפות נאבקים זה בזה כדי להפגין כוח על כך שהם בעצם אלו שניצחו, ואנחנו האומגות… אלו שהכינו את האוכל. אבל האלפא המכהן החליט שעל מנת להעביר את האווירה הדוחה בלהקה, נקיים בכל זאת את יום החג הזה ונחגוג אותו כמו שצריך. הקהל הריע באוזניי, צלילין של מחיאות כפיים התפזרו בשטח כאשר נאמג'ון כמעט ורצח את האלפא שהיה מולו, הוא הפיל אותו על הרצפה… מדמם וחסר שליט על מעשיו, עיניו היו אדומות מחוסר שינה וריח הכעס שבקע ממנו, היה כמעט ומבחיל. ג'ימין, ג'ונסו שנמצא עם סומין וסונג ביי שנמצא עם ג'י, נעמדו בקצה השני של אזור הספסלים, זה אני שנשען על הבית של ג'ין וניסה לדאוג לו. לא האשמתי אותם, ג'ונסו היה צריך לטפל בסומין, סונג ביי היה צריך לטפל בג'י, וג'ימין… הריח של ג'ימין גרם לג'ין להתרחק ממנו, והריח של ג'ימין גרם לי להרגיש מבולבל כל כך.
YOU ARE READING
Knot's Calore ↬ TaeKook
Fanfiction"אהבה היא חולשה, ואני חלש..." ג'ונגקוק שנאתי אותו. הוא היה האחד שליבי שרף בלהבות בכל פעם שעיניי נחו על דמותו. תיעבתי אותו, את ריח האומגה שלו, וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי צמא לטעום את דמו ואת גופו. ידעתי שיום אחד הטבע ההרסני שלי יוביל אותי למותי, אבל...
