החייל שלי

פרק 76

משוכתב**

"אתם מצליחים לראות אם הוא חי?" דניאל שאל וטובי החל לדבר אך הרעשים הפריעו לו להוציא מילה נקיה.
לפתע נשמע רעש חזק, ואחריו בום שהיה מאוד דומה לרעש פליטת כדור, וגרם ללב שלי ושל דניאל לעצור, ותוך שניה להתחיל לרוץ מהמקום שלנו לכיוון היעד.
*********************************
-נקודת מבט של אמיר-
"איציק!" צעקתי חזק ואיציק מיהר אלי מהקצה השני של החמ"ל.
"יש אות" אמרתי וניסתי לשחק עם הווליום באוזניות אך ללא הועיל.
נאנחתי והוצאתי אותם מעל ראשי כשאמרתי "התקבל מהם אות אבל זה לא היה בדיוק דיבורים".
"מה זה היה?"
"אוסף של רעשים ויריה" אמרתי.
"יריה? אתה בטוח?"
"בטוח" אמרתי והוא נעמד לידי והעלה את תצלום אוויר האחרון שהיה ברשותינו.
"אני לא מבין" הוא מלמל וניסה לראות האם פספסנו מארבים.
"ניצב מקודקוד" עליתי מול טובי שוב אך ללא תשובה.
הרעש מהצד השני היה דומם.
"זה נראה שהם כיבו את הקשר" איציק העיר.
"צוותים מקודקוד, מישהו שומע?"
שוב, שקט.
לא רציתי להתחיל לחשוב אבל התחלתי, המצב לא היה מוצא חן בעיני ועמדתי לתת להם פקודה לסגת ולחזור.
אני רוצה שניר יחזור הביתה, אבל לא במחיר של 6 חברי צוות מעולים.
"שמעת צעקות?" הוא שאל והביט בי ואני נדתי בראשי לשלילה.
הוא נשם עמוקות ואמר "זה לא אומר כלום.. יכול להיות שהם אלו שירו".
"אני מקווה" אמרתי וניסיתי לעלות מולם שוב, אך ללא הועיל.
"שמעת עוד יריות?"
"לא"
"זה סימן טוב בהתחשב במצב" הוא ענה ואני הנהנתי.
"ממי התקבל השדר?" איציק שאל ואני הצבעתי על הנקודה האדומה במסך המסמנת את טובי.
"כל השאר?"
נדתי בראשי לשלילה והוא נאנח ואמר "אני שולח תגבורת"
"לא" אמרתי והתרוממתי "זה מסוכן מדי"
"יש לי 6 חיילים בשטח לעומת 24 מצידם עם הרבה יותר תחמושת וקלף מיקוח" הוא אמר "זה מסוכן מדי".
"לא לא לא" אמרתי ונשמתי כמה רגעים לפני שאמרתי "במידה ואתה צודק וזה באמת הם ירו, או שהכל בסדר" התחלתי "אתה תחשוף אותם".
"עדיף לחשוף אותם מאשר שימותו שם"
"אם תחשוף אותם זה מה שיקרה" אמרתי והצבעתי על המסך שהנקודות של עומר ודניאל החלו לזוז קמעה.
"חצי שעה אמיר" הוא אמר והסתובב לחזור למקומו "אם תוך חצי שעה אין מהם אות, אני שולח תגבורת".
הנהנתי בכבדות והתפללתי בליבי שמישהו מהם יהיה מספיק חכם לקלוט שאנחנו לא שומעים אותם.
"אמיר" אחד החיילים קרא לי מהפינה ואני הלכתי לראות מה הוא רצה.
"כן?"
"הם בסדר" הוא אמר והצביע על מסך שבו ראו מלא נקודות שחורות וכמה לבנות.
"אני לא מבין".
"הנקודות הלבנות זה הם" הוא הסביר "כל אחד זה איתות מהשעון, לפי מה שזה נראה עכשיו.. דניאל ועומר לפחות, זזים".
הנהנתי וסימנתי לאיציק שיבוא לראות את ההתקדמות.
-נקודת מבט של גיא-
"הלו?" אמיר ענה סוף סוף לטלפון ואני פלטתי אנחת הקלה "הכל בסדר אמיר?".
"כן" הוא ענה "למה אתה מחייג אלי ביום שכזה?".
נאנחתי ואמרתי "איפה אח שלי?"
"עדיין בשטח" הוא אמר בדיוק שבר ירדה מלמעלה עם עיניים עייפות מדי.
"עדיין בשטח?" שאלתי בהלם והיא הבזיקה לעברי מבט חד, שגרם לי להצטער על הפליטה הזאת.
"כן"
"ויש מהם עדכון? הם מצאו אותו?" שאלתי והוא נאנח "לא".
"לא מצאו?" שאלתי "או שאין עדכון?"
"שניהם"
פלטתי אנחת יאוש ושאלתי "מה אתה יכול לספר לי?".
"עד לפני קצת יותר מחצי שעה הכל היה בסדר" הוא אמר "הם הגיעו לנקודה, התחלקו לצוותים ועשו כל מה שצריך לעשות לפי הספר".
"אוקיי?" שאלתי "מה כבר הספיק להשתבש בחצי שעה?"
"שום דבר לא השתבש" הוא אמר "התקשורת נקטעה".
"אתם לא שומעים אותם?"
"לא" הוא אמר השדר האחרון שקיבלנו היה אוסף רעשים מוזרים ו.. לא משנה" הוא אמר "ומאז שקט, אנחנו רואים אותם זזים במחשב אבל אין לדעת איזה סוג תזוזה זה".
"לא חשבתם לשלוח תגבורת לאיזור?"
"זה אומר שצריך להסתכן בחשיפה ובאבידת גורם ההפתעה, אני מאמין שהם בסדר" הוא אמר.
"אמונה זה טוב" אמרתי "אבל זה לא מבטיח"
"הם הכי טובים שלי גיא" הוא אמר "תסמוך עליהם שלא יקרה להם כלום"
"אני סומך עליהם" אמרתי "על השטח לא"
"אנ-" הוא התחיל לומר אך נקטע כשמישהו מלמל לו מהצד משהו שלא הצלחתי להבין.
"אני חייב ללכת" הוא אמר "יש עדכון מהם"
"תעדכן אותי בבקשה" אמרתי "זה חשוב לי היום"
"אין בעיה" הוא אמר ואני כבר באתי לנתק את השיחה אך הוא תפס אותי ברגע האחרון כשקרא בשמי.
"כן?"
"תרפה, במיוחד היום, הם בסדר" הוא אמר.
"אני אשתדל"
"מזל טוב בן".
"תודה" אמרתי וניתקתי את השיחה, פוגש במבטה המבולבל אך העירני של בר.
"ישנת בכלל?" שאלתי כשראיתי את העיגולים מתחת לעיניה ואת כוס הקפה שהחזיקה באדיקות.
"כן" היא אמרה "אתה?"
הנהנתי וסיימתי את כוס הקפה שלי כשהיא שאלה בשקט "הם עדיין שם?"
הבטתי בה וראיתי ממבט אחד את כל האהבה והדאגה שלה כלפי דניאל, והמבט הזה שיתק אותי.
ידעתי שהיא אוהבת אותו והוא אותה ברמות שאי אפשר להסביר.
אבל עכשיו פתאום אני מבין את העצמה.
חיבקתי אותה חזק ואמרתי "אמיר אמר שהכל בסדר, הם פשוט לא שמעו מהם כבר חצי שעה וזה מדאיג אותם"
"חצי שעה?"
המהמתי לאישור ואמרתי "הם אמורים להיות בתקשורת תמידית".
מה שהיה שקר לבן.
הם היו אמורים להיות בתקשורת תמידית, אבל לא זה מה שהלחיץ אותם, אלה העובדה שהתקשורת נפסקה אחרי רצף רעשים לא ברור.
"אוף" היא מלמלה וזזה ממני, משפילה מבט אל כוס הקםה שלה ונאנחת.
"הם לא שמעו שום דבר חריג בו" אמרתי "כרגע זה פשוט.. הפסקה מעדכונים".
היא פלטה אנחת רווחה ולא ענתה.
"מה קרה?" שחר שאלה לפתע כשגם היא הגיעה למטה.
"יש עדכון מאמיר" בר אמרה "הם לא עדכנו אותו חצי שעה והוא דואג להם"
"חצי שעה? זה תקין לגמרי".
"הם בשטח" בר ענתה ושחר שלחה אלי מבט ששידר הבנה שהיא מסתירה משהו.
"הם יהיו בסדר" היא אמרה ונכנסה למטבח, יוצאת לאחר כמה שניות עם כוס קפה גדולה משלה.
"תאכלי משהו" אמרתי לבר והיא הרימה את כתפה ונאנחה "לא בא לי"
"הכל מוכן?" שחר שאלה אותי ואני הנהנתי, עובר בראשי על הדברים שעליי לעשות היום.
"מי יהיה איתך היום?" בר שאלה ואני חייכתי "אף אחד, את חושבת שאני כמוכן? אני יכול להסתדר לבד".
"אני אהיה איתך" היא אמרה "אני אבדוק מה המצב עם ספיר ואבוא אליך".
"זה בסדר בר" אמרתי והיא שלחה אלי מבט שמבהיר שלא יהיה אחרת ממה שהיא אומרת.
הערכתי אותה והערכתי את זה.
כל השושבינים שלי מצאו את מקומם בשטח, מה שהשאיר לי לבלות את היום עם אבא שלי, וזה תענוג שאני מוותר עליו בכיף.
"ספיר תסתדר איתי ועם בלה" שחר אמרה לבר "את יכולה ללכת".
"בלה יודעת על ג'ון?" בר שאלה ואני משכתי בכתפיי, הזוגיות של ג'ון ומה שקורה בינהם לא תפסה מקום משמעותי בחיי.
"אני הולכת לישון" בר אמרה וקמה מהשולחן "תעירי אותי כשצריך לצאת לספיר".
"זה עוד שעה בר" שחר אמרה ובר משכה בכתפיה ומלמלה "זה גם משהו".
-נקודת מבט של בר-
"שמעת מג'ון או מטובי?" שמעתי את שחר שואלת את גיא לאחר שכבר התחלתי לעלות למעלה.
נעצרתי במקום בדיוק שגיא אמר "לא אישית".
"אז?"
"ממה שאמיר אמר לי" הוא אמר "זה לא הרבה אבל זה משהו"
"הם ביחד שם?"
"כנראה"
"הוא מעדכן אותך בתדירות גבוהה?" היא שאלה וגיא צקצק בלשונו "מדי פעם כשאני מתקשר אליו, וגם אז במקרה שהוא עונה".
"מהפעם האחרונה שבדקתי, הם עמוסים שם" היא אמרה.
"מי תופס פיקוד עליכם?"
"הוא" היא ענתה "אבל גם אז הוא לא הכי מרוכז ומשחרר אותנו הרבה פעמים מוקדם יותר"
"למה הוא לא שולח אותכם הביתה וזהו?"
"אני לא יודעת" היא אמרה "כנראה בגלל זה הוא לא הניד עפעף כשביקשתי חופש ליומיים"
"יומיים שלמים? הוא חולה?"
"כנראה" שחר אמרה ושניהם צחקו.
"איך הוא בתור מפקד?" גיא שאל ואני המשכתי לעלות למעלה ואיבדתי עניין בשיחה שלהם.
זה היה נראה כאילו אני היחידה שמרשה לעצמה לדאוג.
נשכבתי על המיטה של דניאל כשהפנים מוחבאות בכין הכריות ועצמתי את עייני.
ההבטחה של כולם יצאה כשקר.
היום של החתונה של גיא הגיע, ודניאל לא בבית, וככל הנראה אפילו לא קרוב לבית.
הלב שלי נכרם מדאגה אליו.
לא ידעתי מה קורה איתו, לא ידעתי איפה הוא, לא ידעתי מתי הוא עתיד לצאת או באיזה סביבה הוא נמצא.
והאי ידיעה הרג אותי.
העדפתי לדעת משהו חד משמעי, כן או לא.
מאשר להסתבך ולענות את עצמי בשאלות שלא ידעתי להגדיר או לענות עליהם.
לא רציתי לתת לרגשות שלי לדכא אותי היום, במיוחד לא כשאני אמורה להיות עם גיא עד הטקס.
אבל כרגע, הייתי אמוציונלית מדי ולא יכולתי להשתלט על זה.