פרק 86

6.1K 221 23
                                    

"לא שזה עוזר עכשיו.. אבל תודה על כל מה שעשיתם בשבילו.. הצלתם לי את הילד" ולריה אמרה.
"הלוואי והיינו יכולים לעשות יותר" עומר אמר.
"בואו" היא אמרה לאחר שניגבה דמעה שהצליחה לברוח מעיניה "רוצים להתחיל.."
**************************************
התקדמנו באיטיות לעבר הספסלים בהם כולם ישבו, ותפסנו אחד מאחור, נחושים להשאר רחוקים.
שני החיילים שסייעו לדניאל ועומר במבצע, ג'ון וטובי, התקדמנו לכיונינו ומבטים עצובים גם על פניהם.
דניאל ועומר התרוממו ולחצו את ידיהם, ומיד אחריהם גם ליאב.
"מצטערים" ג'ון אמר "אתם יודעים שעשינו הכל, זה לא היה תלוי בנו בשום צורה".
"יודעים" ליאב אמר "זה לא מנחם".
"אתם תלמדו להתגבר" טובי אמר "כרגע זה קשה ואנחנו כאן לכל מה שתצטרכו, אבל תתנחמו כשתבינו שזה היה יכול להיות גרוע יותר".
דניאל חייך והשפיל מבט לפני שהתיישב לידי ואחז בידי בין שני ידיו.
ידעתי שהוא יודע שדבריו של ג'ון וטובי נכונים, אבל זה לא מנע ממנו להרגיש פיסה קטנה של אשמה בתוכו.
הוא עדיין חושב באיזה שהוא מקום שזה אשמתו.
"אני לא מעכלת" שחר אמרה לצידי.
"לאט לאט" אמרתי ואחזתי בידה "את תביני מה קורה".
"זה יהיה מוזר" היא אמרה "הוא היה הגבר היחיד שנמצא איתנו בבסיס כשהשלושה האחרים נמצאים בבית".
"נתנו לכם חופש?"
"אמיר נתן ארבעה ימים לכולם" היא אמרה "אני וליאן קיבלנו עוד יומיים".
"יהיה לך זמן לעכל" אמרתי "עומר כאן.. כולנו".
היא חייכה חיוך עצוב ואמרה "את היחידה השפויה ביננו בר.. אל תיעלמי".
"לעולם לא" אמרתי והחזרתי פניי אל האנשים שהחלו בנאומים על ניר.
לאט לאט, אחרי מספר אנשים שדיברו ואמרו דברים, הגיע תורו של ליאב לדבר.
זכרתי במעומעם שליאב ביקש מולריה מוקדם יותר, לא ציפיתי שהוא באמת יעלה לדבר.
אני יודעת שאני לא הייתי מסוגלת.
"טוב אז.. אני לא יודע בדיוק מה אני אמור להגיד בהלוויה של החבר הכי טוב שלי.. אף פעם לא הייתי במצב כזה או אפילו חשבתי על זה" ליאב פתח "איך ממשיכים הלאה ניר? איך אפשר להמשיך הלאה?".
אחיזתו של דניאל ביידי התהדקה, ואני הוספתי גם את ידי השניה מעל ידו, מראה לי בלי מילים שאני כאן.
"הרי בעוד שבוע או יותר.. כולם יחזרו לשגרה שלהם, אנחנו נחזור בבסיס ונעבור הלאה, נדרוך שוב ושוב במקומות שאהבת לשבת, חייל חדש יתפוס את המיטה שלך ונשמור אינסוף פעמים בעמדת השמירה שבה נחטפת" ליאב המשיך "אנחנו ניפגש כל החברה שוב, אבל זה לעולם לא יהיה אותו דבר, זה לא יהיה איתך" הוא אמר "תמיד אמרת שתהיה בחתונות של כולנו, שזה לא פייר שאנחנו 3 זוגות בחבורה ורק אתה לבד אבל שעם זאת, אתה מאושר כפי שאתה.. אמרת שאתה תהיה זה שישאר השיכור האחרון ברחבה, רק כדי לחייב את כולנו לעשות לך את אותו הדבר".
משכתי באפי, ודניאל אחז בידו השניה בלחי שלי וקירב את פניי אליו, מצמיד את שפתיו ללחי השניה שלי ופשוט נשאר שם, גורם לדמעותיו להתנגש בלחיי.
"לא עבר הרבה זמן מהמוות שלך אחי ואני כבר מרגיש בחיסרון שלך" ליאב המשיך "אני כבר מתחיל להבין שהאחד שתמיד סמכתי עליו כבר לא יהיה שם, לא הייתי צריך לדבר הרבה, היה מספיק מבט והיית מבין מה שרציתי בכל נושא שהוא, היית הציוות שלי ביחידה אבל אף אחד לא ידע שזה יהיה הציוות שלי בחיים.. שתמיד היה שם בשביל להקשיב ולהבין" הוא אמר "ופתאום.. אני מתחרט על כל הריבים הקטנים שלנו, על כל הרגעים שהעדפתי שקט מאשר לשבת ולצחוק איתך.. על כל הרגעים שכעסתי עליך.. אני עדיין כואב, אבל במובן אחר".
"אני לא מסוגלת דניאל" מלמלתי והחבאתי את פניי בצווארו, נושכת את שפתיי כדי לא להשמיע קול בכי.
"רק תענה לי אחי" הוא סיים בקול צרוד "מי יהיה כאן במקומך? מי יתפוס את המקום שלך בשביעיה שלנו? מי יספר בדיחות שלא מצחיקות אבל עדיין, כולם נשפכים מצחוק מהם? מי יציק לכולנו בשאלות על חתונה כל הזמן?"
הוא משך באפו וניגב את הדמעות שלו לפני שאמר "אני מקווה שטוב לך איפה שאתה עכשיו אחי" הוא אמר "זאת הנחמה היחידה שלי, אבל אם לא.. אני רק מתחנן שתרד בחזרה, לך טוב אבל לנו לא".
"די" דניאל מלמל ליידי וליטף את גבי.
זה היה יותר מדי בשבילי.
"ניר היה.. הוא היה חייל מצטיין" קולו של אמיר נשמע לפתע "אבל מעבר לזה הוא פשוט היה בן אדם טוב מדי".
הרמתי את פניי מכתפו של דניאל והבטתי באמיר שמביט בכולם ממקומו בדוכן.
"אני יכול למלא לכם את הראש בכל מיני בולשיט על כמה שהוא היה חייל טוב, מילא אחר ההוראות ועשה ככל שביכולתו לעזור לצוות וליחידה עצמה, לחברים שלו" הוא אמר "אבל שום דבר לא יסביר לכם מי היה הבן אדם.. עד שתבינו את נסיבות מותו".
משכתי באפי שוב, והמשכתי להביט באמיר שאמר "ניר היה בעמדת שמירה שבהרכב שלה היה חייל חולה, מה שהשאיר אותו בעמדה המרכזית לשמור לבד" אמיר אמר "מן הראוי שהיה מזעיק חבר אחר לשמירה, שיעזור לו, אבל הוא העדיף לשמור לבד ולקחת את תוספת הסיכון על כתפו, ומלבד שלא להזעיק חבר שבדיוק נרדם או אחד שבדיוק סיים שמירה".
קול הבכי של ולריה נשמע מהשורה הראשונה וגרם לליבי להתכווץ, לא הגיע לה לקבור את הילד שלה.
"... רק שתמצא את המקום שלך, היית יקר פה בן שלי" אמיר סיים וירד מהדוכן, מפנה את המקום לאחרים שהמשיכו בטקס ההספדה.
"בוא נלך אחי" עומר אמר ודניאל הנהן והתרומם, מחכה שאני ושחר נקום לפני שצעד בשקט לכיוון היציאה מהמקום הזה.
"אני לא מסוגלת להיות כאן" שחר אמרה ונצמדה לעומר שנישק את ראשה ואמר "אנחנו הולכים הביתה".
"אני רוצה לשכוח מזה".
"לאט לאט יפה שלי" דניאל אמר וליטף את גבה, לא עוזב את האחיזה ביידי.
"דבר איתי אחי" עומר אמר כשהגענו למכוניות שלנו.
דניאל הנהן ונישק את הרקה שלי "נדבר".
-נקודת מבט של דניאל-
הנחתי נשיקה נוספת על ראשה של בר שנרדמה במיטה שלי, והתרוממתי בזהירות, מניח את ראשה על הכרית ומכסה אותה.
יצאתי מהחדר שלי בעדינות לאחר שהחלפתי בגדים, וירדתי למטה, לוקח את מפתחות הרכב ויוצא מהבית.
סימסתי לעומר שאני בדרך אליו והתחלתי בנסיעה, לא מפעיל שירים ופשוט נוסע בשתיקה.
הכאב היה קשה מנשוא.
פתאום הבנתי, כמעט, מה גיא הרגיש כשסאם נהרג.
קיוויתי שלעולם לא אצטרך לחזות במותו של עומר, אבל עדיין הרגשתי את הכאב מציק בלב שלי.
והוא התגבר עם כל דמעה שבר הזילה.
היה כואב לי לאאות שכואב לה, אבל ידעתי שהיא לא יכולה לעשות כלום בנידון.

החייל שליWhere stories live. Discover now