החייל שלי

פרק 8

משוכתב***

״זאת ליב.. היא.. הטיפול לא עזר.. אתמול בלילה הייתה נקודת השבירה.. המחלה הכריעה את הגוף שלה ו.. והיא כבר לא איתנו יותר.. אני מצטערת״
*************************
הבטתי בה כמה דקות כשהמגב עדיין מוחזק בידי והקלות היחידים שנשמעים בחדר זה הנשימות של שלושתינו
״אני מצטערת בר״ היא אמרה ואני גיכחתי כשהדמעות החלו לזרום במהירות
״מה? את רצינית? היא מתה?״ שאלתי כשהדמעות לא מפסיקות לשניה
היא ניגשה וחיבקה אותי חזק, ואני רק עצמתי את עיניי בחזקה וחיבקתי אותה בחזרה
הרגשתי את כל הגוף שלי רועד
ידעתי שהמצב שלה סופני, ידעתי שלא נשאר לה הרבה זמן אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך קרוב, ולא באמת יגעתי איך אגיב כשאדע.
הדמעות חנקו אותי, פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום
״לא״ מלמלתי ונפלתי לרצפה משהרגליים לא יכלו להחזיק אותי יותר
״בר״ דניאל מלמל ובא לחבק אותי, גם הוא עם דמעות
נצמדתי אליו והנחתי יד רועדת על כתפו, מחביאה את פניי בשקע צווארו ורק מבקשת שקט
״אני מצטער״ הוא מלמל ונישק את הראש שלי, מהדק חזק חזק את החיבוק שלו ומראה לי שהוא פה ולא עוזב
״ההלוויה עוד שלוש שעות.. אני אלך להיות קצת עם נעמי ואבוא לאסוף אותכם״ אמא שלי אמרה ודניאל ענה ״זה בסדר.. אני יביא אותה״
אמא שלי מלמלה עוד משהו וכמה שניות אחר כך נשמעה טריקת דלת
דניאל הרים אותי מהרצפה והתחיל ללכת לאנשהו, עד שהניח אותי על סדינים רכים ונשכב לידי, מחבק אותי חזק
״אני מצטער קטנה״ הוא אמא אך הקצב של הדמעות שלי רק גבר
״אני.. אני לא רוצה ש.. שהיא תמות..״ אמרתי ואגרפתי את החולצה שלו בידי, מרגישה משום מה בטוחה יותר כשהוא כל איתי
״אני יודע.. גם אני לא..״ הוא ענה ״אבל אין לאף אחד מאיתנו שליטה על זה..״
״היא.. היא יכלה ל.. להשתדל עוד! ו.. והרופאים יכלו ל-״ ״אף אחד לא יכל לעשות עד כלום בר.. זה כבר כמה חודשים ככה.. תאמיני לי שאם מישהו היה יכול לעשות משו הוא היה עושה״
״אב.. אבל זה כואב לי״ אמרתי ומשכתי באפי כשהצלחתי להרגיע קצת את קצב הדמעות
״אני יודע.. אני מצטער״ הוא ענה ואני שתקתי, פשוט רציתי שקט

העפתי מבט על עצמי במראה, על השמלה השחורה הפשוטה שלבשתי ועל הפנים שלי שהראו את כל הסימנים לזה שבכיתי
בחיים לא חשבתי שזה יקרה
בחיים לא חשבתי שאני ילך להלוויה שלה או היא תבוא להלוויה שלי
תמיד הייתי בטוחה שנמות זקנות
אבל הגורל רצה אחרת ממני.. הגורל צחק לשתינו בפרצוף
״את מוכנה?״ דניאל שאל ברכות כשנכנס לי לחדר
הבטתי בו דרך המראה והנהנתי, בולעת את הרוק בחזקה ומשתדלת שלא לפרוץ בבכי שוב
דניאל נאנח והתקרב אלי, מסובב אותי ואוחז בפניי ברכות
העינים שלו שהביטו בי גרמו לי למן שלווה פנימית בתוך כל הטירוף הזה
״אני תמיד אהיה איתך״ הוא אמר בלחש ״אני יודע שהיא עזבה אותנו, אבל רק הגוף שלה עזב.. היא בטח יושבת פה איפה שהוא בחדר וצוחקת על זה שהלחיים שלך נהיות יותר שמנות כשאת בוכה״ הוא אמר וחייכתי חיול קטן כשחיבקתי אותו חזק
ליב תמיד הייתה צוחקת עלי שכשאני בוכה הלחיים שלי משמינות והעיניים שלי נהיות קטנות יותר ורק אז רואים שתי נקודות כחולות באמצע הפרצוף.. ואף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה לעזאזל היא רואה
״קדימה בואי.. שלא נאחר״ הוא מלמל ושחרר אותי מהחיבוק שאחז בידי למטה, ואז למכונית שלו