פרק 77

5.9K 229 33
                                    

משוכתב**

בתמונה: השמלה של בר (תדמיינו אותה בקצת יותר קצר).

"לך על זה" אמרתי וג'ון כיוון את האקדח שלו בזהירות וירה שני יריות.
"צאו!" טובי צעק ואני ועומר פתחנו בריצה מקו העצים היישר אל דלת המחסן, פותחים אותה בפראות אך נבלמים למראה ניר יושב על כיסא, ומאחוריו 4 חיילים שעומדים בין 2 גופות.
"הגיע הזמן" אחד מהם אמר בערבית וכולם מיד כיוונו אלינו את הרובים שלהם.
נאנחנו ביאוש, הגיע הזמן למכשול האחרון, רק קיווינו שנצלח גם אותו, כי כמו שזה נראה עכשיו, הצלחה לא הייתה בתכנית.
**************************************
-נקודת מבט של בר-
"אני לא מאמינה שאת מתחתנת!" שחר צרחה ברגע שנכנסתי לסוויטה המיועדת לנו במלון, ואני פרצתי בצחוק רם.
"את חולה" אמרתי והנחתי את הדברים שלי על אחת המיטות.
"מתי הצוות אמור להגיע?" ספיר שאלה בקול חנוק ואני ושחר החלפנו מבטים והתקרבנו אליה "את לחוצה?"
"אני? לא.. מה פתאום, למה שאהיה לחוצה? יש לי סיבה להיות לחוצה?" היא אמרה מהר ולא עצרה לשניה "זה לא שאני הולעת לצעוד בתוך פוך לבן מול מלא עיניים שיסתכלו עלי וגיא, גיא.. יכול להיות שהוא לא ירצה אותי בסו-" "עשית לי כאב ראש ב3 שניות, תסתמי!" שחר קטעה אותה והיא שתקה ובהתה בנו במבט של כלבלב.
"גיא אוהב אותך יותר מאת עצמו" אמרתי "הוא ירצה למות לפני שהוא לא ירצה להתחתן איתך, ואת יודעת את זה".
"אי אפשר לדעת בוודאות" היא אמרה.
הרמתי גבה והיא נחרה בבוז וגלגלה עיניים "בסדר בסדר"
"הצוות אמור להגיע עוד חצי שעה" שחר אמרה והוציאה את השמלה שלה ושלי, ותלתה אותם על קולבים.
"ההורים שלך הגיעו?" שחר שאלה ואני בדקתי בטלפון שלי ונדתי בראשי לשלילה, הם היו אמורים לסמס לי ברגע שיצאו מהשדה.
"אני אלך לראות מה עם גיא" אמרתי והכנסתי את הפלאפון לכיס של המכנס "אני אבוא להתארגן עוד מעט".
"תודה בר" ספיר אמרה "על זה שאת.. איתו".
"שטויות" אמרתי במשיכת כתפיים "זה עדיף משתיכן".

"אתה פה?" שאלתי לאחר שנכנסתי לחדר של גיא והוא צעק מתוך המקלחת "פה פה".
"מה אתה עושה שם?" שאלתי והתיישבתי על המיטה, מדליקה את הטלוויזיה ומתחילה לזפזף בערוצים.
"מה את רוצה?" הוא מלמל ונשכב לידי חשוף חולצה.
"התקלחת?" שאלתי והוא נד בראשו לשלילה "שטפתי פנים".
"אתה עייף?" שאלתי והוא הנהן ואמר "ההתרגשות עוד לא הגיעה"
"כי הוא לא פה" אמרתי בחיוך והוא צחקק והנהן "ללא ספק"
"תלך לישון, אני אעיר אותך בעוד שעתיים" אמרתי.
"לא לא" הוא אמר "אני בסדר"
"תפסיק להתווכח"
"אני לא יכול לישון ביום החתונה שלי"
"אתה יכול, יש לך עוד 5 שעות לפחות" אמרתי והוא נאנח כשהבין שאני צודקת.
"אין משטרת חתונות גיא" אמרתי בחיוך "אתה יכול לישון, לא ישנת בכלל הלילה"
הוא הביט בשעון והנהן, מניח את ראשו על הכרית ועוצם עיניים.
קיוויתי שאחד מהחברים שלו יגיע, מלבד טום שצפוי להגיע עוד שעתיים.
טובי וג'ון היו חלק בלתי נפרד מחייו והיו אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהיום הזה.
מגיל קטן ידעתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, וזה לא היה סוד שהוא מבואס מהעובדה שמחמשת השושבינים שלו, רק אחד יהיה.
וזה גם לא היה סוד שהוא ניסה לא להראות כלום.
נאנחתי וכיסיתי אותו, יוצאת בשקט מהחדר וצועדת בחזרה לעבר חדרה של ספיר.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי את המספר של דניאל, ומיד אחריו את של עומר, והתאכזבתי מעט לשמוע שמשניהם אין תשובה.
לא ציפיתי שתהיה אחת כזאת, אבל כן ציפיתי שהם יהיו בחתונה.
זה המקום שלהם היום, המקום היחיד בו הם צריכים להיות.
"כבר חזרת?" שחר שאלה כשפתחה לי את הדלת.
"פקדתי עליו ללכת לישון" אמרתי וספיר הרימה אלי מבט "הוא לא ישן בלילה?"
נדתי בראשי לשלילה והיא נאנחה עם מבט אוהב בעיניה.
קיוויתי שהיום הזה יגיע בחיים שלי, ושאני ודניאל נהיה אלו שנעמוד בחופה ונתרגש.
התיישבתי על המיטה והבטתי בספיר הולכת מצד לצד עם כוס של שוט בידה וגיכחתי, ספיר נחשבת הרגועה ביננו.
ולא רציתי לדעת מה יהיה בחתונה שלי.
הטלפון שלי קפץ מצליל הודעה שנכנסה אליו, ואני קפצתי יחד איתו ופתחתי אותו במהירות.
קיוויתי בתוכי שזה יהיה דניאל שאומר לי שהוא בדרך, ולכן האכזבה שלי הייתה גדולה כשראיתי שאלו רק ההורים שלי שהודיעו לי שהם נחתו.
'מעולה, ליסה איתכם?'
'כן' אמא שלי ענתה 'נלך לנוח ונגיע מאוחר יותר'.
'אוקיי' החזרתי והשענתי את ראשי אחורה, מביטה במה ששודר בטלוויזיה ותוהה לעצמי אם אמא של דניאל יודעת שהוא בשטח, וככל הנראה לא יצליח להגיע.

החייל שליWhere stories live. Discover now