החייל שלי

פרק 54

משוכתב**

"הלו" הוא אמר ברוגע, אך שניה אחר כך הוא קפץ וגרם לשתינו להתורמם במכה אחת לישיבה.
הוא הביט בי בפרצוף המום שניה לפני שמבטו התקשח והוא צעק "מה?" כשכעס ועצב התנגנבו לעיניו..
*************************************
"הבנתי" "אני מגיע" "בסדר" הוא אמר ורץ למעלה מבלי להביט או להבין מה הולך סביבו.
קמתי במהירות ועליתי אחריו, נכנסת לחדר שלו ואוחזת בכתפיו, עוצרת אותו מתוך רצף הפעולות שעשה בזריזות כזאת.
"מה קרה?" שאלתי והוא הביט בעייני לפני שנשם עמוק "היה פיצוץ סמוך לבסיס שלנו, כמה חיילים שהיו שם בשמירה נפגעו"
פערתי את פי בהלם וחיבקתי אותו חזק, הרגשתי אנוכית כל כך על המחשבה הזאת, אבל שמחתי שהוא איתי בבית ולא שם.
"אז.. את.. אתה חוזר לבסיס?" שאלתי בפחד שזזתי ממנו ונתתי לו להמשיך להתארגן.
"לא יודע עדיין" הוא אמר "אמיר רק רוצה שנבוא כרגע לבית חולים, נראה שם מה קורה"
הבטתי בו לובש את החולצה ובהחלטה של רגע אמרתי "אני באה איתך" ורצתי אל החדר שלי מבלי לחכות לתגובה, לובשת בזריזות גינס שחור וחולצה ארוכה אפורה עם פתח וי בצוואר.
נעלתי נעליים בזריזות ולקחתי את הפלאפון שלי לפני שירדתי למטה בריצה, מוצאת את דניאל עומד עם קפה במטבח.
"בטוח שאת רוצה לבוא?" הוא שאל ואני הנהנתי ויצאתי יחד איתו אל הרכב.
הוא נסע במהירות מטורפת אל הבית חולים, כמעט ולא מדבר כל הדרך.
ידעתי שקשה לו שחברים שלו נפצעו, ולכן שתקתי ולא אמרתי כלום כדי לא להקשות עליו מה שכבר גם ככה קשה.
"דניאל?" מצאתי את עצמי שואלת בכל זאת.
הוא הפנה מבטו אלי והביט בי במבט רך ושואל.
"הכל בסדר?" שאלתי והוא הנהן "כן"
"מישהו מ.. מת?" שאלתי והוא הגיב ישר "לא לא!"
"אוקיי"
"אני סתם שקעתי במחשבות, מצטער" הוא אמר ואני הנהנתי לאישור כשהוא עצר את הרכב בחניה של הבית חולים ויצא, מגיע לדלת שלי בדיוק שנעמדתי גם אני.
נכנסנו בזריזות לבית חולים ודניאל צעד ישר אל המעליות, חדור מטרה להגיע לאן שצריך להגיע.
המעלית נעצרה על קומה 4 שהראתה על טיפול נמרץ.
הרעשים של הפלוגה שלו נשמעו עוד כשהיינו בתוך המעלית, ועוד יותר התגברה כשיצאנו החוצה והגענו אל כולם.
"תוספת חדשה לפלוגה ולא ידענו?" עומר אמר כשכולם הביטו בנו יוצאים מהמעלית.
דניאל אמר שלום לכולם ואני התחבאתי מאחורי אלה שלפחות הכרתי, חושבת פתאום אולי לא הייתי צריכה כל כך למהר לבוא.
"לא תכיר לנו אותה?" אחד החיילים שהיה שם שאל את דניאל בדיוק שאמיר הגיע לידנו.
"תכיר את הדבר הכי חשוב לי בחיים" דניאל אמר והצביע עלי "בר זה תומר, תומר זאת בר"
"נעים מאוד" תומר אמר והושיט את ידו ללחיצה, גורם לעומר לגחך מאחוריי.
"היי" מלמלתי והרגשתי איך באופן אוטומטי אני נצמדת לדניאל.
"לא יכלת לבוא בלעדיה?" אמיר שאל בחיוך את דניאל
"עד שיש לו זמן להיות איתה, אתה רוצה שהוא יבוא בלעדיה?" עומר שאל ודניאל גיחך וכרך את זרועו סביב מותניי.
"כמו שכמעט כולם באו" תומר אמר ואמיר ועומר גיכחו כשעומר אמר "לא כולם חולי נפש כמוהו"
אמיר חייך כשהביט בנו לפני שהתעשת על עצמו וקרא "טוב, נתחיל"